הרב גלינסקי, זצוק"ל, אומר רש"י מפורש. הוא מספר: נסעתי במונית, פנה אליי הנהג: "אפשר לשאול שאלה?". "שאל. אם אני אדע, אענה". שאל: "איני מבין, אני עובד ואשתי עובדת ויש לנו משפחה קטנה ואיננו גומרים את החודש, אין הקומץ משביע את הארי. ואצלכם, בלי עין הרע, משפחות גדולות, פיות רבים". הרב גלינסקי אומר בסוגריים: מה הוא יודע? לכל אחד אצלנו יש שלוש פיות, אחד בראש, ושתיים בנעליים. יש חורים בנעליים אז יש עוד פה. "והבעל בכולל וחיים". ככה הוא טוען.

אמרתי: "את התשובה לשאלתך אני יודע, כי היא כתבוה ברש"י". תמה: "רש"י? מהיכן רש"י יודע שאני אהיה נהג ואשתי תעבוד ולא נגמור את החודש?". אמר לו: "שוטה, רש"י לא מדבר עלייך, רש"י מדבר עלינו". "עליכם? הבה נשמע". אמרתי לו: "כתבו בפסוק: 'ויחי יעקב בארץ מצרים', בארץ מצרים אפשר לחיות? כותב רש"י: 'פרשה זו סתומה'. באמת אי אפשר להבין איך, אבל חיים".

אז הוא אומר הפסוק אומר: "ויחי יעקב בארץ מצרים". ונשאלת שאלה: אפשר לחיות בארץ מצרים? כותב רש"י: פרשה זו סתומה. באמת אי אפשר להבין איך אפשר לחיות שם במצרים. ככה אומר לו הרב גלינסקי.

וכבר היה מעשה: אברך למד בכולל, חי מהבטחת הכנסה, המשפחה גדלה, ההורים היו עסוקים בהסעת שאר הצאצאים. הכלל עלה אל הרב שך, זצ"ל, וסיפר על מצוקתו. וזה לא רק הכסף. הגמרא אומרת בבא מציעא נ"ט: "כאשר הקמח כלה מן הכד, הריב נוקש בבית". אז הוא ביקש אישור ללמוד הנהלת חשבונות. כך הוא יוכל ללמוד בכולל בבוקר ואחר הצהרים ובמקום כולל ערב וכולל חצות וכולל אשמורת הבוקר, יוכל לעבוד כמה שעות  ותבוא הרווחה. ראש הישיבה ענה לו: "איכלת ניט פונדם. אני לא אוחז בזה.

המשפחה הוסיפה לגדול, היוקר המשיך להאמיר, ההורים חיתנו עוד צאצאים, וכבר לא השיגו ערבים עבור הגמ"חים. לא מצא עצה, עלה שוב עם ההצעה. ראש הישיבה אחז בישו באהבה רבה: "אני מבין את מצבך, אבל איכלת ניט פונדם. אני לא אוחז בזה". אז האברך שואל: "זה אסור?". "נין, נין, חלילה, אין כאן איסור. אבל אם שאלת לדעתי, איני אוחז מזה".

טוב, אם זה לא אסור, ועצה אחרת אין, והדוחק נורא ואיום, הלך ללמוד. קלט היטיב, עמד בבחינות, השיג תעודה ועמד בהבטחתו לעצמו: למד ביום ועבד בלילה והרוויח טוב. וקרה דבר מוזר: צצו הוצאות משום מקום, בלתי צפויות ומפתיעות. אביזרים נשברו, רופאים נצרכו, והדוחק במקומו עומד. ערך חשבון נפש והבין שקפדה של ראש הישיבה שעבר על עצתו ודבריו. זה קפדה.

עלה בשלישית, נבוך בעליל. בשברון לב התוודה, ביקש מחילה. הרב שך אחז שוב את ידו ואמר בקול אוהב: "חלילה וחס! מעולם לא הקפדתי. ובפירוש אמרתי שאינו איוסר. אבל אסביר לך: לבן תורה יש הנהגה מיוחדת. הנהגה נשאית. מאין 'אוכל קמעא ומתברך במעיו'. מרוויח קצת ויש בו ברכה. כיוון שיצאת לעבוד, גם אם אתה קובע עיתים, ועיתים רבות לתורה, שוב אין זו הנהגה מופלאה, ועולמנו עולם של פגעים. לכן אמרתי לך שאיני אוחז מזה".

לתשומת לבכם!