"ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד". למה חרד יצחק? אמר שמא עוון יש בי שבירכתי קודם לפני גדול ושיניתי סדר היחס. התחיל עשו מצווח: "אחי קרא שמו יעקב  ויעקבי זה פעמיים". אמר לו אביו: "מה עשה לך? אמר לו: "את בכורתי לקח, והנה עתה לקח ברכתי". אמר: "בכך הייתי מצר וחרד, שמא עברתי על שורת הדין. עכשיו לבכור בירכתי, גם ברוך יהיה".
יצחק התחבט. מה קרה פה? איך יכול להיות שהוא החליף בין הגדול לקטן? והנה פתאום הוא שומע שבעצם הכל בסדר. אומר עשו: "את בכורתי הוא לקח", אז הוא הבכור עכשיו. יעקב הבכור. "והנה עתה לקח את ברכתי", בכור מגיע לו את הברכות. אז עכשיו אומר אם כן לא עברתי על שורת הדין ובירכתי לבכור, אז ברוך גם יהיה. אבל תשמעו את המחריט, עוד אומר: "את בכורתי לקח". הוא לקח או שאתה נתת? מה לקח. מי לקח ממך? אתה נתת? איך נתת? איך אפשר להבין את העשו הזה? בא מן השדה והוא עייף. וחומד את נזיד העדשים. וכשהוא מתבקש לשלם תמורתו בבכורה, מחל לחרף ולגדף את העבודה שבבכורים ומבזה אותה וצוחק צחוק גדול על אחיו התמים שמחשיב את הבכורה, ומוכן לתת תמורתה נזיד עדשים. אז הוא עוד מסתלבט על אחיו הקטן. וכעת, שיעקב אבינו השתמש בזכות הבכורה לקבל את הברכות, הוא מתמרמר על רמאותו של אחיו יעקב. מי הרמאי? מי המבזה? מי המוכר? אבל זה הטבע האנושי. אתם מאמינים שזה הטבע האנושי? כמעט כולם עשו. עכשיו תשמעו דוגמא של עשו שלא הייתם מאמינים שיש עשו כזה. לא תאמינו שיש עשו כזה! אבל יש כאלה. לא רוצה להגיד לכם כמה, אולי תגלו לבד.
מספר הרב גלינסקי: שמעתי מעשה בדיין ירא שמים. כן, אבל ממה אפשר לחיות? צריך לקחת שוחד. יראת שמים לחוד ופרנסה לחוד. אבל אסור. דיין יודע שאסור לקחת שוחד, אז הוא החליט לקחת בשינוי. יש דברים כידוע להם שבשינוי יהיה מותר. והא עשה לומדס שבשינוי זה מותר. אז מה הוא עשה? לתובע הוא יחד את נעל ימין ולנתבע הוא יחד את נעל שמאל. לפני הדיון היה חולץ את מנעליו ומחליף את נעליו בנעליים שבחדר המבוא, לראות באיזה טמנו תכריך של שטרות. ואם בשתיהן? איזה מפריעה לו יותר להליכה. יום אחד תחב את רגליו והימינית בקושי נכנסה. ואז הוא מצא סימוכין למכביר להצדיק את התביעה, כי ימין זה של התובע, ופרכות לכתות את גרסת הנתבע ולעושרו, מעולם לא נכשל. תמיד נתן הצד הצודק את השוחד. בגלל שהוא היה ירא שמים, אז מן השמים סייעו לו, במרכאות, שתמיד הוא פסק לפני השוחד שהיה לפי האמת. טוב, יצא התובע וכל תאוותו בידו. והדיין צלע החוצה. וחילץ את החפיסה מנעלו. והנה, היא תכריך ניירות בעלמא. סתם ניירות שם לו. ואז הוא רטן: "איזה שחיתות! איזה רמאות! אין אמון בבני אדם". זהו שאמרו: "שאין אדם רואה נגעי עצמו". הוא נוטל שוחד, אבל מעייניו ברמאות של הזולת. זה עשו. מוכר ואומר לקחו לי. מבזה ופתאום מחשיב. וטוען שהצד השני הרמאי. אתם מכירים את זה מהתקופה האחרונה, כן? שהרבה עשו בצד ההוא.