היוצא לרחוב כיוצא למבול. אמרו בגמרא בברכות כ"ח, עמוד ב' וכך נפסק להלכה בהרמב"ם, הלכות ברכות פרק י', הלכה כ"ד, ובאורח חיים ק"ו, הלכה ה': היוצא מבית המדרש נותן הודעה על חלקו, ואומר: מודה אני לפנייך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש. והודעה זו חובה. כמו שמובא בפירוש המשניות בברכות פרק ד', משנה ב'. ואמר החפץ חיים ז"ל, שמכך מוכח שעיקר ההודעה היא על עצם השהייה בבית ה', ועל עצם הישיבה בו. דהיינו, ששמתי חלקי מיושבי בית המדרש. לא מלומדי. מיושבי. ועל דרך ששנינו באבות פרק ה', משנה י"ד: שארבע מידות בהולכי לבית המדרש: הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו. ופירש הרב עובדיה מברטנורא לגרסת המדרש שמואל שגם אם אינו לומד ואינו מבין, עצם ההסתופפות בבית המדרש, בכה בה. ויש להודות עלייה. ויותר, שגם לאחר שלמד והתעלה נותן הוא הודעה על הישיבה בבית המדרש. ששקולה כנגד הלימוד ויותר, ועלייה הודעה. כמו שאומרים הפסוק: "אשרי יושבי ביתך". ומדוע? כי הסטייפלר זצ"ל, היה אומר שהישיבה שלומדים בה היא כתיבת נוח. מסביב המבול והמים הזדונים גורפים הכל ברותחין קלקלו וברותחין נידונים. רחמנא ליצלן. כמו שכתוב בסנהדרין ק"ח: ואף האוויר מורעל. כמו שכתוב בזבחים קי"ג. ורק בתיבה תתכן הצלה. וסבורים אתם שבתיבה החי הוא חיים נינוחים, מדושני העונג? המים הסוערים והגועשים ערבלו את התיבה. וכתוב בספר הישר: "ויתהפך כל החי אשר בה כהפוך הנזיד בסיר והתיבה חישבה להישבר ויתבהלו כולם ויראו יראה גדולה ויגיעו עד שערי מוות. ובכל זאת חיו ויצאו כשוך המבול והקימו עולם.  

מספר הרב גלינסקי, זכרונו לחי העולם הבא, שבבני ברק בזמנו היה חלבן. היום לא יודעים מה זה חלבן, אבל היום קונים חלב בשקיות. פעם החלבן היה עולה במדרגות לפני בוקר, מניח לפני הדלת ארבע, שישה בקבוקים מלאים ונוטל את הריקים. ולפני זה העבודה הייתה קשה שבעתיים. היה סובב ברחובות העיר עם הסוס והעגלה ודנדן בפעמון, עקרות הבית היו יורדות עם הסירים, היה דולה מכדי מתכת לכלי עם שנתות, סימונים לחצי ליטר וליטר ושניים, ויוצק לכלים, גובה כסף, והעבודה הייתה מפרכת. אותו חלבן היה לו בן בישיבה, לא מן המתמידים מלשון המעטה. רב הוא לא יהיה, כמו שאומרים. והוא פנה אל החסון איש, וביקש רשות להעסיקו חצי יום, שיקל עליו את פרנסתו. והחזון איש השיב שלהוציא בזמנו בחור שאינו לומד מן הישיבה, אילו דיני נשפות. ויש למסור את הנפש שישהה בישיבה. אז אם אומר החזון איש בזמנו זה דיני נפשות לצאת לרחוב, מה היום? אז המבול של פעם זה בריכה היום. 

עכשיו נעיין בסיפור בגמרא ויהיו הדברים מאירים ושמחים. שכך שנינו: מעשה באדם אחד, אדם כך כתוב, לא תלמיד ולא חכם. שהיה זהיר במצוות ציצית. שמע שיש מקום עבירה בקרחי הים. הרב גלינסקי נמנע מלספר את הסיפור כמו שמובא בגמרא במנחות מ"ד, בגלל הצניעות. והוא שמע שבמקום הזה נוטלים 400 זהובים בעבור העבירה. שיגר את הארבע מאות זהובים וקבעו לו זמן. שהגיע הזמן בה, ביקש לעבור את העבירה ומתואר שם, ואז לפני שיבצע את העבירה באו ארבע ציציותיו וטפחו על פניו. נשמט ולא עבר. וכולם תמהים. 400 זהובים שילם, אורחות ימים עבר ולשווא? אז מה הוא תירץ? מצווה אחת ציוונו לנו ה' אלוקינו וציצית שמה, וכתוב בה: "אני ה' אלוקיכם" שתי פעמים. אני הוא שעתיד להיפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר. ועכשיו הם נדמים עליו כארבעה עדים. אמרה לו אניני מניחה אותך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם ריבך, ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה. אמר, והגיעה אח"כ ורצתה להתגייר והסיפור גדול, וריבו כיבד אותו בכבוד גדול. ושמה מסכמת הגמרא ואומרת זה מתן שכרו בעולם הזה שבמקום באיסור זכה בהיתר, ולעולם הבא איני יודע כמה שכרו. והתמיהות רבות. מסיום הסיפור למדנו שמדובר בבן תורה. חזותו מוכיחה עליו. מבלי שיאמר דבר הוא נשאל מה שם ריבו, מה שם בית מדרשו שהוא לומד בו תורה. ולהזדעזע! בן תורה שמתמכר לתאוות ולדבר עבירה שמוכן לשלם ארבע מאות זהובים ולנסוע מעבר לים בשביל זה? הייתכן? ולכן מובן מדוע פותחת הברייתא ב"מעשה באדם אחד". לא אומרת חכם ולא תלמיד חכם. מעשה באדם אחד. ומדובר בבן ישיבה. אז איך לא סילקו אותו? איך השאירו אחד כזה בישיבה? וכשנודע הדבר שהוא עשה כזה מעשה והלך למדינת הים, עוד כיבד אותו הרב שלו בכבוד גדול. כולם הקשה אחת. הדברים מוקשים מתחילה ועד סופו. אומר הרב גלינסקי: עיינתי ונתחוור לי הדבר שלב אחר שלב. בראש ובראשונה דברים ככתבם. "מעשה באדם אחד", בודאי שלא היה בן תורה. רקע היה. מבלה עולם. אלא שרשום היה בישיבה. יש כאלה רשומים בישיבה.אז למה לא סילקו אותו? הרי מושחת היה במעשיו ומידותיו. אמת. מאותה סיבה שלא סילקו את חם מהתיבה. הקב"ה רמז לנוח ולבניו מחיי אישות בתיבה. כך אמר: "ובאת אל התיבה, אתה ובנייך". הזכרים לבד. "ואשתך ונשי בנייך איתך לבד". דהיינו אין קשר. להפריד בין הגברים לבין הנשים. ואילו ביציאתם מן התיבה נאמר: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובנייך ונשי בנייך איתך". זאת אומרת אתם יכולים לחזור לקיים אישות. בתיבה העולם חרב, זמן המבול, אין דבר כזה אנשים יפרו וירבו בשעה שכל העולם מת. ואמרו: שחם עבר על הציווי וכיוון שעשה מעשיו במחשקים, לקה בעורו ויצא ממנו כוש. כל הכושים יצאו מחם בגלל המעשה הזה. פרוץ היה, ועבר על התקנה. לא סתם תקנה אלא ציווי מעת הבורא יתברך. ובזה הפגין אנוכיות ואכזריות. כי מקור הציווי הוא בנסיעה בעול עם המייסרים הנספים. נשאלת השאלה: אם הוא כזה משוחת ופרוץ ועובר על ציווי ה', למה לא הוציאו אותו מן התיבה? למה לא זרקו אותו החוצה? איזה שאלה? לאן יוציאו אותו? למבול? והישיבה היא כמו התיבת נוח. ולא מוציאם ממנה אלא מבול. וכשעמד בניסיון, אותו האדם שסיפרנו עליו, נסדקה חומת הטומאה שאפפתו. ובקע בעדה אור התורה. והמאור שבה החזירו למוטב. והועבר למפרע שהשהייה בתיבה הצילתו. עצם זה שהוא שהה בישיבה, בכל אופן הוא למד ערכים שם, הוא ידע ערך של מצווה. הוא לא השתלט על תאוותיו. אבל באה מצווה וטפחה על פניו, והיה מסוגל לבלום את עצמו ולעצור לפני מעשה, ששילם עליו 400 זהובים. ונסע לחוץ לארץ. הפליג בים חודשים. בשביל לבצע עבירה. אז רואים שהשהייה בישבה זה דבר עצום וגדול. אפילו אם זה בסה"כ אדם ששוהה שם, לא על מנת להיות רב. 

עכשיו יובן מה שנפסק להלכה: שהיוצא מהבית המדרש נותן הודעה על חלקו ואומר: "מודה אני לפנייך ה' אלוקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש". אז על עצם השהייה אנחנו מודים, על עצם הישיבה. ואפילו הולך ואינו עושה זה אחת מארבע מידות בהולכי לבית מדרש. ושכר הליכה בידו. והברט נורא אומר: גם אם אינו לומד ואינו מבין, עצם ההסתופפות בבית המדרש ברכה בה ויש להודות עלייה. ויותר, שגם לאחר שלמד והתעלה, על מה נותנים את ההודעה? על הישבה בבית המדרש. שהיא שקולה כנגד הלימוד ויותר, ועלייה ההודעה. מכאן נבין מה טוב חלקנו שאנחנו זוכים להסתופף בבית ה' תמיד, אמן!