יט' סיון תשע"ד - קניין מ'- מעמידו על השלום – חלק ב' - מח' קנייני התורה

הגמרא בסנהדרין ו' עמוד ב' שנינו, "רבי אלעזר בנו של יוסי הגלילי אומר: "אסור לבצוע וכל הבוצע הרי זה חוטא":

הכוונה אסור לבצוע אסור לפשר כשבאים לפני הדיינים, וכל הבוצע הרי הוא חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, וכל המשבח מי שעשה פשרה בדין הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר: "ובוצע ברך ניאץ ה' אלא "יקוב הדין את ההר", שנאמר: "כי המשפט לאלוקים הוא", וכן משה היה אומר "יקוב הדין את ההר", עד כאן הם דברי רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי.

הוא אומר שבשום אופן אין לעשות פשרות, יש דעות נוספות בגמרא, אבל שם נאמר אם מותר לפשר ותלוי מתי, אם זה לפני שהתחילו הדיינים לשמוע בכלל, האם מותר אחרי ובאיזה ציור אחרי, בקיצור יש דיון, אבל דעת רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אסור לבצוע אין פשרה, יקוב הדין את ההר כי המשפט לאלוקים הוא.

אבל אהרון אוהב שלום רודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו שנאמר: "תורת אמת היתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעוון".

אז מה זה אומר: משה אומר: יקוב הדין את ההר, ואהרן: אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום, וגם עליו נאמר תורת אמת היתה בפיהו, אז איך זה מסתדר?

"רואים לכאורה" אומר רבי יוסף יהודה לייב בלוך: "כי ההנהגה צריכה להיות מכוונת על פי האמת בלי שום וויתור, וזוהי דרכו של משה: "יקוב הדין את ההר", ועוד יפלא בעינינו בה בשעה שחכמים זכרונם לברכה גינו את הבוצע מי שהולך על דרך פשרה ולא אומר את הדין לאמיתו, בשעה שהם גינו את הבוצע והציבו לנס ולסמל את דרכו של משה שאמר: יקוב הדין את ההר, מראים לנו דבריהם: שדרכו של אהרן אחרת היתה, ומדבריהם אלה נראה שדרך צדק היתה ולאמת נחשבה. איך זה מסתדר?.

אלא ההסבר של העניין כך הוא: משה רבינו שהיה סמל התורה, ועל ידו נתנה התורה לישראל, תורת השם התגשמה בכל מציאותו ומהותו, עליו היה להביע בכל דרכיו ומעשיו את קולו של השם בכוח. תפקידו היה להורות את האמת בכל חריפותה טהרתה ושלמותה, "יקוב הדין את ההר", שאם לא כן, יחסר מה בדעת התורה וכל האמת שצריך להישמע בעולם.

זאת אומרת: אם ילך על דרך פשרה ולא יגיד את האמת כמות שהיא, יחסר מה בדעת התורה וכל האמת שצריך להישמע בעולם, אז לא ידעו מה בתורה ומה דעת תורה באמת, וזה צריך להישמע בעולם. וגם אם לא תשמע עתה, לא יהיה בפני מי לדבר כי אנשים לא מקבלים את הכל כמות שהוא, בשביל אי הכשרתם של המושפעים אז תישמע לאחר זמן, כשהדור יוכשר אז הדברים שאמר משה רבינו בשעה שאמר יישמעו.

אם הדור הזה לא מוכשר לקבל את הדברים, אבל האמת נשארה כמות שהיא, כשיבוא דור כשר: יקבל את הדברים. לכן, צריך להגיד את האמת כמות שהיא ללא כחל וללא סרק".

נחזור: משה רבינו שהיה סמל התורה, ועל ידו נתנה התורה לישראל, תורת השם התגשמה בכל מציאותו ומהותו עליו היה להביע בכל דרכיו ומעשיו קולו של ה' בכוח. תפקידו היה להורות את האמת בכל חריפותה טהרתה ושלמותה, "יקוב הדין את ההר", ומזה יקוב הדין את ההר? "צדקתך כהררי אל משפטך תהום רבה", יקוב הדין את ההר: דרך הצדקה זה דרך הפישור כאילו, ופה יקוב הדין את ההר: אין לעשות דרך פשרה לפי מה שלמדנו. שאם לא כן יחסר מה בדעת התורה וכל האמת שצריך להישמע בעולם.

ואם גם לא תישמע עתה בשביל הכשרתם של המושפעים תשמע לאחר זמן כשהדור יוכשר אז הדברים יתקבלו. זה משה.

אבל אהרון: אחרי שהאמת כבר נשמעה בין החיים, {משה כבר פרסם את האמת כבר ידועה} וכבשה לה בחלל העולם את מקומה, בבואו לטעת בליבות בני אדם בליבו של כל אחד ואחד את תורת השם הניתנת על ידי משה, צריך היה להתחשב עם כוחותיו וסגולותיו של הפרט: כל אחד לפי כוחו ומסוגלותו, לתת לו את הדברים של משה רבינו וליישבם על ליבו, ולתת למהלכים בקרב עם ישראל כולו, ולזה דרושה מידת דרך השלום בשביל זה, ואופן הגשמתו ודרך הנהגתו היתה על ידי כוח ההדר. כתוב: "קול השם בכוח וקול השם בהדר", משה בכוח ואהרן בהדר, הם שתי בחינות: הוד והדר, כתוב: "קול השם בכח וקול השם בהדר", משה בכח ואהרן בהדר, הם שתי בחינות: הוד והדר.

מכל מקום: זאת היתה בחינתו של אהרן, להעמיד את האמת כמות שהיא, אבל להגיד אותה בדרך שהיא תתקבל אצל השומע ותיכנס.

האמת בטהרתה שנשמעה על ידי משה נתקבלה ונכנסה בליבו של כל אחד דרך מבוא השלום על ידי אהרן. אומנם צריכים אנו לדעת כי זה הצועק בדרך השלום בא למטרתו המקווה רק משהיסוד ההתחלה והתכלית אמת הם. העניין בעיקרו נשאר אמת.