הרב שלמה מחפוד במערומיו

אחד מגדולי הרבנים בתחום השחיטה מזה עשרות שנים ובעל ספרים בדיני שחיטה נחשף לשיעור בהלכות שחיטה של הרב שלמה מחפוד ונזדעז מבורותו בדיני שחיטה וכמי שמאכיל את הצבור 55 שנים על פי ידיעות אלה רח"ל. לראות ולא להאמין! וזאת מבלי להתייחס לתהלוכותיו בעניני כשרות ושחיטה במשך הזמן הזה וכל מה שנפרסם עליו ועתיד להתפרסם...

שיעור מעשי שניתן ביום חמישי י"ב טבת תשע"ט בשכונת רמות בבית הכנסת זכרון אברהם. ע"י הרב מחפוד, "גדול המומחים בתחום"

כל ההערות נכתבו ע"י שמיעה וראיית הדיסק שנעשה ונמכר לאחר מהלך השיעור.

הכתוב במודגש אלו דברי הרב מחפוד. ואח"כ דברי מתוך השו"ע וכפי שנפסק להלכה.

הכבש נשחט בלי לגלח את הצמר ממקום השחיטה,

זה נקרא חלדה שהכבש טרף עיין שו"ע יור"ד סימן כ"ד בכף החיים ס"ק ל"ח.

בהסבר על הקנה אומר שזה נקרא גרגרת, ואילו הקנה זה העור שמחבר את הטבעות לכול אורכם וכן לכיון הוושט

וזה לא נכון, כי קרום מחבר את כל הטבעות ,ואילו הקנה נמצא בתוכו,(עיין בסרט שלנו.) ומדוייק ברש"י בגמרא דף יח ע"א ד"ה רבי יוסי בסופו  וז"ל טבעות אינם שלימות אלא רצועות בשר מהלכות לאורכו של הקנה ומחברים ראשי הטבעות עכ"ל,  הנך רואה כי אין הקנה מחבר הטבעות, אלא רצועות בשר.

אומר כי לכתחילה צריך לשחוט שני הסימנים ורק בדיעבד מספיק רוב שניים

ולמה הוא עושה בהמות ועופות חלק גם כאשר לא נשחטו שני הסימנים רק רוב הלא זה רק בדיעבד, ואיך בידעבד יהיה חלק ולמהדרין מן המהדרין?

אומר שלש מצבים יש בושט: מתכוויץ ,מרחיב, משעיר

וזה לא נכון, אם השוחט שחט במקום התורבץ, הבהמה אינה כשרה, היות ושם הושט נשאר אותו דבר ואינו מתכוויץ, (ולזה הוא קורא מרחיב), מתכווץ הושט זה המקום הכשר לשחיטה, משעיר זה טפח הסמוך לכרס שהשחיטה אינה כשרה שם.

אומר ושט נקובתו במשהוא

לא נכון. ושט רק אם ניקבו שני העורות והגיע לחללו של ושט אז טרף, והדין יסודי זה לכל אברי הבהמה שיש להם חלל ,רק אם הגיע הנקב לבית חללו טרף, כמו הלב.

מסביר על החייטי, ואומר יש מחלוקת הראשונים אם זה חלק מטבעת הגדולה

אין שום מחלוקת הפוסקים בכך.

אומר שהם החייטי נמצאים בטבעת הגדולה

גם דבר פשוט כזה אינו יודע, וזה נמצא בידו ,ויש בידו להבחין ולראות, אבל לא ידעו ולא יבינו בחשכה התהלכו, החייטי הם נמצאים בשיפוי כובע, ומעט מהם נכנסים אל הטבעת הגדולה.

אומר כי התריס שמכסה את הקנה בזמן אכילת הבהמה ולכן נקרא שיפוי כובע

וזה שקר ולא נכון, כי הם שני דברים, יש את התריס שעשיו מסחוס והוא מכסה את הקנה בזמן בליעת האוכל, ושפוי כובע זה המשך של כל הגרגרת וטבעת הגדולה, אשר בתוכו נמצאים החייטי וגם התריס שמכסה את הקנה בזמן הבליעה , ונקרא שפוי כובע כי הוא עשוי בשיפוע ככובע, ולא מכסה השיפוי כובע שום דבר.

אומר מחפוד, הרמ"א מחמיר אם נגע בחייטי טרף

שקר אמר, דינא דגמרא דף י"ט ע"א "והלכתא משפוי כובע ולמטה כשרה והיינו שייר בחייטי" שאם שחט בחייטי ושייר כל שהוא לכיוון הראש כשרה ואף אחד לא חולק על זה, וכך פסק מר"ן סימן כ' סעיף א' והרמ"א לא מחמיר ולא חולק, היות וזה דינא דגמרא, אלא הרמ"א אומר לכתחילה ישחוט למטה מטבעת הגדול.

אומר פסוקת הגרגרת מחמת חולי עושים חתך ואם שווה בודאי שזה נעשה לאחר שחיטה, ואם החתכים לא שווים זה פסוקה נעשה לאחר שחיטה וטריפה

כל דבריו הזויים ומשובשים, א, אם מחמת חולי נפסקה איך רוצה לדמות ולעשות עכשיו חתך ואם זה דומה ? בודאי שלא ידמה כי חולי זה מחיים , והחתך עכשיו לאחר שחיטה, ב. מי אמר לו שצריך לבדוק אם דומה או לא? כך לא כתוב לא בגמרא חולין דף מ"ד ע"א וע"ב  ולא בשום פוסק, אלא הבדיקה היא אם נפסק רוב חללה  או לא נפסק רוב. כי כל פסוקת הגרגרת זה מחמת חולי ומחיים והיא טריפה אם נפסק רוב חללה, וזה מה שצריך לבדוק. 

חוליה ובר חוליה, מסביר חוליה הטבעת, ובר חוליה זה הקרום שמחבר את הטבעות למטה לכיון הושט

זה לא נכון, הגמרא בחולין נ' ע"א ברש"י ד"ה באותה חוליה: חוליה שלש טבעות וטבעת אחת אין עוגל כאיסר וקודרין עוד אחרת באותה חוליה עצמה ומקיפין, ובד"ה בר חוליה הוא קלישות הקנה מן הצדדים ומתחתיה שרצועות הבשר המחברת ראשי הטבעות, ע"כ.

רוב גובהה ורוב היקיפה אמר שנותרצץ העצם

לא צריך כל העצם אלא אפילו נסדק טרפה ואפילו קיים קרום של מוח, זה החידוש פה, סימן ל' בכף חיים ס"ק א' ו' ז'.

אומר כל הקנה כשר לשחיטה ולכתחילה באמצע

(אם אכן כדבריו מדוע לא שחטו את הכבש באמצע הצואר?) דבריו אינם כהלכה, מה שכתב הרמ"א בסימן כ' בסוף סעיף ב' נכון לשחוט באמצע הצואר לאורכו, עיין בספר תבואת שור על הסעיף הזה והעולם לא נוהגין כן, אלא לכתחילה לא שוחטין באמצע הצואר וכן הביא להלכה המטה אשר, מה שכתב מר"ן שישחט באמצע והביאו להלכה בסימן כ' סעיף ג' ,ופירושו לא באמצע לאורכו של הצואר, אלא אם שוחט מן הצדדים ע"ש. ולעצם השחיטה ומקום השחיטה לכתחילה, היא בטבעת הגדולה ולשייר כחוט השערה לכיון הראש וכך פוסקים הרמב"ם הרא"ש הרשב"א והביאם להלכה הפר"ת וכתב ולאו בר מין הדין לא שמיה שחיטה, והביא דבריו הכף חיים בסימן כ' ס"ק א'.

אומר הורדה יש לה שפה, ואם אין לה שפה טריפה לרמ"א

שקר לא נכון, כיס הורדא יש לה שפה ולא הורדה, וכתוצאה מכך נוצר בורדא חריץ, ועוד השפה היא צינור דם שמוליך דם מן הכבד את הלב.

ריאת עגל (שהביא עמו) מראה שחסר אונה בצד ימין ואומר אם יש סדק מועיל

לא נכון, מר"ן בסימן ל"ה ס"ב כתב אם חסר אונה טרף והרמ"א לא חולק על זה היות שזה דינא דגמרא אם חסר אונה דף מ"ז ע"א שהלכה כמו רבה שאומר חסרה אונה טריפה רש"י ד"ה "יתיר" שאין מי שחולק עליו שאם חסר טרפה. ולא מובא בגמרא ולא בהלכה שמועיל סדק אם חסר אונה. אבל יש גמרא בדף מ"ז ע"ב שם כתוב בדין אופתא חמש אוקימתות והאוקימתא האחרונה היא אופתא כשיעא (פירוש שהריאה חתיכה אחת כולה) ואז מועיל סדק או  סימפון או צורה (ראה רש"י ותוס' שם) וכתבום מר"ן והרמ"א בסימן לה ס"ח , אבל כולם לא ידעו בחשכה התהלכו והדביקו דיני אופתא כשיעא לחסר אונה שיועיל סדק, אע"פ שזה סוגיא אחר סוגיא והיה למר"ן להביא הלכה של אופתא בסעיף ג' אחר שהביא בסעיף ב' דיני חסר אונה, אבל לא עשה כך אלא הרחיק דין של אופתא מדין של חסר אונה,  כדי שלא יתעו האנשים, ובכ"ז טועים ובחסר אונה שדינא דתלמודא טרף , מכשירים ע"י סדק שמועיל רק באופתא.

מה שהכי לא נכון בדבריו הוא שאומר כאן שלפי הרמ"א כשר ולפי הרמב"ם והב"י טרף

וזה שקר, כי לכ"ע טרף ואין מי שמתיר חסר אונה , רק יש רמב"ם ומביאו מר"ן להלכה בס"ז שאם חסר אונה בצד ימין הוורדא משלמת וכשרה, (והוא אמר הרמב"ם והב"י טרף) וזה רק לצד ימין שהורדא נמצא בצד ימין לכן משלמת כשחסר אונה, ואילו בצד שמאל אם חסר אונה טרף לכ"ע ואין חולק. ולא מועיל סדק.

סירכה כסדרן מסביר שלדעת מר"ן צריך לכל אורך האונה ולדעת הרמ"א מעיקר האונה עד חציה

גם זה לא נכון ושקר, ראה סימן ל"ט סעיף ד' מר"ן פוסק כסדרן דהיינו בין סרוכה כולה בין סרוכה מעט כשרה ואפילו באלכסון ואפילו יש חלון באמצע הסירכה נקרא כסדרן וכשרה, ולא צריך לכל האורך כמו שאמר , ולרמ"א וי"א להכשירה אם היא מעיקר האונות עד חציין ואפילו מפולש, לא כמו שאמר בלי פילוש.

מראה את קנה הלב שיש בו נקבים ואומר קוראים לזה סימפונא דכבדא, ומסביר שהנקבים מספקים דם לשומן

שקר ענה, זה הקנה קנה הלב שהולך אל כל אורך השדה ומזרים דם מן הלב אל חוט השדרה, ע"י פינים שמחוברים אל חוט השדרה, וכתוצאה של הוצאת הריאה מן הבהמה מתנתק קנה הלב ונוצרים החורים (הראנו זאת בהסרטה שלי).      

הטחול מסביר אם ניקב בסומכיה ולא נשאר כעובי דינר זהב טרף

כמה זה עובי דינר זהב? הוא לא אומר, וביור"ד בסימן מ"ג סעיף ד כותב מר"ן שלא ידוע כמה עובי דינר זהב, לכן זה פחות מחצי עובי הטחול וזה עובי דינר זהב.

כבד הוא מסביר כי צריך להוציא את הסמפונות מהכבד מפני חלב

אינו נכון, חשבתי כי לפחות יודע דיני ניקור כי זו כל המומחיות שלו, ולא השחיטה, ונמצא שגם בניקור אינו יודע.  סמפונות הכבד אין צריך להוציא כי אינם אסורים משום חלב.

כבד צריך שישארו בו ג' כזיתות ולא אומר רק היכן שני הכזיתות שצריכים להשאר והם במקום מרה ובמקום הטרפש

בגמרא נפסקה ההלכה כרב פפא כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא ופרש"י בד"ה מקום שהיא חיה, מקום חייותא היינו במקום שהיא תלויה, וכך פירש הרשב"א וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה"ש וכן עיקר, ב"י סימן מ"א וכן פסק בשו"ע, ובלשון שני פרש רש"י במקום שהיא דבוקה לכליות, ובתורת חטאת כלל פ"ט מצריך ג' כזיתות וזאת לפי לשון אחרון של רש"י. נמצאנו למדים שצריך שלש כזיתות והם במקום מרה במקום הכליות ובמקום הטרפש.

חוט השדרה אומר שהעיקר החוט, ואפילו נמס כל המוח של חוט השדרה כשרה

בהלכה כתוב בסימן ל"ב סעיף ג' אם התמסמס המוח טריפה.

עד היכן יש לו דין של חוט השידרה אומר מחפוד פרשה ראשונה טרף פרשה שניה כתוב איני יודע פרשה שלישית מותרת

יפה זו אוקימתא בגמרא , אבל כאן באנו לשמוע את ההלכה ואת זה הוא אינו אומר, ההלכה היא כתוב ברי"ף וכיוון שלא הופשוטו הני בעיות לכן הכל טרף ז"א ראשונה ושניה טרף , ושלישית כשרה, והביאה הרא"ש להלכה מס' חולין פרק ג' הלכה י"ב, והרשב"א כותב שבפרשה שלישית פי הפרשה אסורה ורק מהפרשה והלאה מותרת, לכן חוט השדרה שנפסק העור שעוטף אותה עד פי פרשה השלישית אסורה וכן פסק מר"ן בשו"ע סימן ל"ב ס"ה וז"ל טרפות זה של חוט השדרה הוא עד פי פרשה שלישית ועד בכלל.

בסרט הזה מראה כמה הוא ע"ה. בנוסף למכתב שכתב לי לפני עשרים ושתיים שנים שבוא מודיע שהוא מאכיל נבילות לעם ישראל.