close

רוצים לשתף את המועדפים שלך, דירוגים, או הערות על Facebook, Twitter ? קשר החשבונות שלך ! (אתם שולטים כאשר הודעות מפורסמות.)

close
:embed code

"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו- אינו תלמיד חכם". כל תלמיד חכם שאין התוך שלו, פנימיות, כמו החיצוניות שלו, זה לא מקשה אחת, אינו תלמיד חכם.

אביי ואיתימא רבא בר עולה אמר: שהוא נקרא אדם כזה: נתעב. שנאמר: "אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עוולה".

אמר רבי שמואל בר נחמני: מהי בכתיב למה זה מחיר ביד כסיל, לקנות חוכמה ולב אין. אוי להם לשונאיהם לתלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. "למה זה מחיר ביד כסיל". "לקנות חוכמה ולב אין".

מי שקונה חוכמה לומד הרבה, הרבה, אבל אין לו יראת שמים ולב אין, הוא נקרא כסיל. אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים, תמיד מדברים "חכמים" בלשון נקיה, לא להגיד על תלמידי חכמים, אז אומרים "לשונאיהם של חכמים", "לשונאיהם של ישראל". אבל זה מדבר על החכמים עצמם. אז "אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים", הכוונה עליהם, שהם עוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. אוי להם!

עד כאן זה גמרא ביומא עב. מה זה "תוכו"? צריך שיהיה תוכו כברו. התוך כמו החיצוניות. "ברו" זה מלשון ברה, ברה זה בארמית חוץ. תוכו היא היראה והטהרה מעוולה. שלא יהיה מעוול, עושה עוולות. תוכו זה היראה והטהרה מעוולה. "ברו" חיצון זה העסק בתורה. זאת אומרת, החלק החיצון כאילו שבאדם זה שרואים שהוא יושב ולומד תורה ולומד ומקיף ומקיף ולומד ולומד ולומד ומקיף, אבל צריך שיהיה ברו יראה וטהרה מעוולה.

צריכה להיות התאמה בין ידיעת התורה והיראה. אדם קונה הרבה ידיעות, הרבה מושגים, ידען גדול, אז מה זה אומר? זה שום דבר! צריך יראה. התאמה בין ידיעת התורה והיראה. אי התאמה בזה היא שקר באדם עצמו.

מי שחוכמתו מרובה ממעשיו, אין חוכמתו מתקיימת. איך יכול להיות שחוכמתו מרובה ממעשיו? הרי אם הוא החכים כל כך אז המעשים צריכם להיות בהתאם לפחות. מי שמעשיו מרובים מחוכמתו, אז חוכמתו מתקיימת. כי רואים שיצא לפועל המעשים. גדול תלמוד, אבל שמביא לידי מעשה. לא המדרש עיקר, אלא המעשה. אז צריך שיהיה התאמה בין הידיעה לבין המעשה.. בין ידיעת התורה והיראה. ואי התאמה בזה היא שקר באדם עצמו. אז שאדם לא יחיה בסתירות. זה דבר ראשון. שלא יעשה שקר בנפשו. בנפשו זה בעצמו.

יש לשים לב לפירוש רש"י: ואיש שותה תורה כמים ויש בו עוולה. כי יש כאן טענה על לימודו של אדם שהוא שותה תורה כמים. שותה כמויות. מים מרבים צימאונו של אדם, אבל אין להם השפעה רוחנית כמו יין. שזה מעורר ומלהיב. יין, יינו של התורה. אבל אם הוא שותה את זה כמים, אז הוא כבר לא.. מרווה צימאונו, זאת אומרת הוא אוהב, הוא ידען, הוא רוצה לשעת, הוא רוצה לדעת הרבה דברים, מעניין אותו, אין, כל גמרא הוא רוצה לראות, לדעת. אבל זה מים!

כך תורתו של האיש הזה. הוא ירווה צימאונו לידיעות, אבל לא נודעה השפעה לידיעותיו בתורה אם ליראה אם לטהרה. איש זה על אף ידיעותיו בתורה, אינו תלמיד חכם. כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם.

בעיני הבריות יכול להיות שאומרים "תשמע, הוא יודע, הוא יודע הכל, הוא פוסק הלכות, יש לו גלימה, יש לו הכל..", אבל מה בסוף? מה בסוף? עכשיו הזמיר" גם רוצה את הגלימה. כן, עכשיו רץ על זה. אבל תהיה לו גלימה קטנה.

ובכן, וחמור הוא עניין זה עד כדי כך שרבן גמליאל היה מכריז ואומר: "כל תלמיד שאין תוכו כברו, לא יכנס לבית המדרש. והושיב שם שומר על הפתח לבדוק את הרוצים להכנס אם אומנם תוכם כברם. רבי אלעזר בן עזריה סילק את השומר ונתן לכולם להיכנס. לא מפני שהוא חלק על עצם הדין, הוא לא חלק על רבן גמליאל, הוא לא חלק על עצם הדין, אלא מפני שהעמיד את כל התלמידים על חזקת כשרות. כמו שלמדנו אתמול שמתוך שלא לשמה, יבוא לשמה. אבל הוא לא חולק על עצם הדין שמי שאין תוכו כברו הוא לא תלמדי חכם.

והרמב"ם מביא עניין זה להלכה בהלכות דעות ו', תשמעו את לשונו הזהב: אסור להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב. אלא תוכו כברו. והעניין שבלב הוא הגוון שבפה. אסור לגנוב דעת הבריות, אפילו דעת נוכרי. כיצד? לא ימכור לנוכרי בשר נבלה במקום בשר שחוטה. מה אכפת לו, מותר לו לאכול הכל. לא! ואפילו מילה אחת של פיתוי בשביל גנבת דעת, אסור. אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות. איזה דברים! רבנו הרמב"ם. אסור להנהיג עמו בדברי חלקות ופיתוי. אסור!

ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו. זאת אומרת, דם צריך להיות שלם, מה שיש לו בלב הוא אומר בפה. מה שהוא אמר בפה, זה רק מה שיש לו בלב. זה תוכו כברו. אסור להחליק בלשונו. אסור לפתות. נעניין שבלב הוא הדבר שבלב. אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נוכרי. ואמרנו לא ימכור לנוכרי בשר נבלה במקום בשר שחוטה, ואפילו מילה אחת של פיתוי בשביל גנבת דעת אסור. אפילו מילה אחת! אתם שומעים? מילה! לא עניין, לא משפט, מילה אפיל. ואפיל מילה אחת של פיתוי ושל גנבת דעת אסור!

אלא שפת אמת, יש פסוק "שפת אמת תכון לעד", אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות. מכל שקר, מכל דבר רשע. הרמב"ם מבאר עניין תוכו כברו שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, ואין מכאן סתירה למה שבארנו קודם בגמרא ביומא. כי הסתירה היא בין התורה שבפה וחוסר יראה בלב כהינו הך.  זה בדיוק אותו דבר. כי בודאי אחד בפה ואחד בלב הוא חסרון ביראת שמים. למה אתה לא אומר בפה מה שיש לך בלב? אתה לא ירא את האלוקים. כאילו אין מי שרואה, אתה גונב דעת הבריות.

ורמז הרמב"ם בסף דבריו כי שפת אמת באה מטהרת הלב. שפת אמת ורוח נכון ולב טהור. שפת אמת באה מטהרת הלב.  מי שאומר רק אמת טהור בלבו. מי שלא, לא. זה מה שמתפללים תמיד: "וטהר לבנו לעבדך באמת". טהרת הלב מביאה לעבודה באמת. לא בחיצונית, לא כלפי אנשים, לא כאילו אתה דתי, כאילו אתה חרדי. לא.

ידוע שאיסור לשון הרע הוא לומר דבר אמת. איסור לשון הרע זה לא אמירת שקר. הוצאת דיבה זה שקר. לשון הרע זה אמירת האמת. אלא שאומרם את זה בכוונה להזיק. מה זה לשון הרע? לשון שהיא תגרום לשני רע. לשון, אתה אומר את האמת, אבל מה הכוונה באמריה? להזיק לשני, לעשות לו רע.

והנה אזהרה לשון הרע, מאיזה פסוק לומדים? לומדים מהפסוק: "לא תשא שמע שוא". כתרגום: לא תקבל שמע בשקר. לכאורה צריך עיון שהאזהרה היא על לשון הרע והתרגום קורא זאת שמע של שקר. "לא תשא שמע שוא". שמע של שקר. אז צריך עיון, האזהרה היא על לשון הרע. והתרגום קורא לזה שמע שקר, והלא לשון הרע זה אמת. לשון הרע זה אמירת האמת. אז איך קוראים לזה, אך לומדים את זה מהפסוק שזה שמע שקר?

אלא, בהכרח כי כוונה רעה עושה גם דבר אמת שקר. שיש לאדם המדבר ומספר כוונה רעה, גם האמת שהוא אמר היא שקר. נמצא כי שקר הוא לא רק סילוף של עובדות. אדם שמסלף עובדות, הוא שקרן. הוא אומר שהיה כך ולא היה כך. לא! הוא אומר סדר העובדות נכון, כוונתו רעה, זה שקר. אלא גם אם העובדות הן אמת אבל מספרים אותן בכוונה רעה, שקר הוא. הרי שקר ואמת נמדדים לא רק לפי אמיתת העובדות, אלא גם לפי כוונת הסיפור המספר.

מה מקור לשקר? מאיפה זה נובע? מקור לשקר הוא בכוחות הנפש הדמיון. הדמיון. משמה באים השקרים. כי אדם שאומר ככה וככה, הוא מדמיין שהוא יצא ממצב, הוא יעשה ככה, הוא יגרום לההוא, הוא יפגע בזה, הוא יעשה ככה, הוא יצליח ככה... הדמיון. מקור לשקר הוא בכוחות הנפש הדמיון.

באגרת למוסר לגאון רבי ישראל סלנטר, הוא אומר: האדם אסור במושכלו וחופשי בדמיונו. אדם אסור במושכלו- עם השכל אין לך לאן לפנות. שכל זה תבנית מוטבעת, תכף מסביר איך בדיוק זה עובד, שכל אי אפשר לגלוש איתו. וחסר שכל יכול להשתפך ימינה ושמאלה לאן שהוא רוצה. אבל בעל שכל הוא אסור. יש גבולות, יש מגבלות בשכל. אבל בדמיון, חופשי! מה הבעיה לדמיין?! אתה יכול לדמיין מה שאתה רוצה! אין לזה שום קשר עם המציאות בדווקא.

השכל מוכרח לחשוב בפי חוקי התבונה. אבל הדמיון הוא חופשי מחוקים אלה. הוא יכול לעלות ציורים גם נגד השכל. דמיונו מוליכו שולל בדרך לב רצונו בל יחיית מעתיד דודאי. "אל תדאג, יהיה בסדר", אומר :"תשמע, וזה...", "לא, מה אתה דואג? הכל יהיה בסדר. הוא עם הדמיון שלו מעביר את הכל, אין שום בעיות. הוא יכול להתכחש מהדמיון למציאות ודאית. אבל מחשבה שכלית היא מחשבה אחראית. זה נקרא אסור במושכלו וחופשי בדמיונו.

השכל הוא המכשיר שניתן לנו לעוד על האמת ולמשש מציאותם האמיתית של הדברים. עם השכל אתה יכול לעמוד על האמת ולמשש את המציאות האמתית של הדברים.

הדמיון מרחיק את האדם מהמציאות ועלול להכניסו לעולם דמיוני בלתי מציאותי. עד שאנשים בדמיונם מגיעים גם לבית משוגעים. זה כבר הם הגיעו לדרגה גבוה. זה נותנים להם מדור מיוחד. אבל קשה, קשה להכנס לעמל שכלי. אנשים נוח להם יותר לדמיין, כי לנתח כל דבר על פי השכל זה עמל. כל מצב, כל סיטואציה, להסתכל, לבדוק, לבחון על פי השכל, לפי חוקי התבונה, להתבונן, זה קשה. זה עמל. יותר קל לחפף, ככה להגיד: "יהיה בסדר".  ויש עוד יותר קל: "אני סומך על ה'". מה אכפת לו להגיד שהוא סומך על ה', העיקר הוא משחורר מלעבוד עכשיו, לנתח את המצב.

קשה לאדם לחשוב מחשבה מסודרת ומבוקרת, קל לו לרחף על כנפי הדמיון ולהשתעשע בציורי תענוגות. וגם להרגיע את הלב לבל יפחד מהזנחת המוטל על האדם. מי שנכנס לעמל תורה ולימוד גמרא, כמה קשה לו להתרכז בשכלו ולדחות את דמיונות הקוסמים. למה להשקיע כל כך הרבה? נגיד ככה, בטח  הוא אמר ככה, כוונה ככה, סברה ככה, ייאלה נגמר, תמשיך, הלאה תעבור דף.  

כי לימוד גמרא, פירוש רש"י ותוספות, זה מלחמה תמידית ועקבית נגד הדמיון. אנחנו היינו גומרים את הפירוש יותר מהר, מדקדקים רש"י והתופסות כל דבר וזה, ניתוחים כאלה וכאלה, עדינים, מה הולך פה. וקשה לאנשים לשבת, לטרוח, להתייגע,, להבין למה אמר ככה ולא אמר ככה, למה לא אמר כמו שאמר התוספות, מה רק התוספות אמר כמו רש"י, וכן הלאה. אז מה הוא אומר, אז מה הוא אמר? קשה! אח"כ ראשונים, עוד אחרונים. תכלס מה צריך לעשות? וגם לא עושה בסוף.

אז אוי לו למי שלא מנצח את הדמיון. אם אדם עשה טובה לחכמים, הם כבר פסלו את עצמם מדין תורה שלו, פסול אני לדינה, הוא לא מוכן לדון אותו, זה היו חכמי אמת. כי חשש שהטובה הזאת שיחדה אותם והם לא יכירו את האמת בדין הזה. הרי כתוב מפורש: "כי השוחד יעור עיני חכמים". אין פה קונצים. זה חוק! זה חוק. זה לא רק איסור, זה לא רק עניין שהתורה מגלה, זה חוק. אז הם חששו.

הרי אם יש לאדם נטייה קטנה לצד אחד, הוא כבר לא יכול לשקול את הטענה של זה לעומת טענתו של יריבו, הוא יטה את הדין, כי הוא כבר משוחד. זה כוחה של נגיעה. מה זה נגיעה? הוא עשה לו איזה טובה, היה לו נוצה פה, עשה לו "פו" והעיף לו אותה. זהו כבר פסול לדין. זהו. זה כוחה של נגיעה.

וזה לא אמור רק בבית דין. כל אדם הוא דיין בענייניו. אתה רוצה לעשות עכשיו משהו, אז אתה צריך לדון אם אתה תעשה או לא תעשה, מותר או אסור? כדאי או לא? יהיה נזק, יהיה תועלת? הרבה צדדים יש לדון. אתה דיין. כל מעשים שלך אתה דן. ואתה צריך להחליט. אז כשצריך לשקול קצת להתנהג צריך גם לשקול את הצדדים ולשפוט עם איזה צד האמת.

אז מה נעשה כשאנחנו משוחדים מהמידות והיצרים שלנו שהם מטים את השיקול הדעת לצד הנוח להם. אז אין לך שוחד יותר גדול מזה!

נגיד אדם עצלן, זה המידה שלו, ועכשיו יש לעשות איזה משהו, עלפי השכל צריך לעשות את הדבר הזה, צריך לקפוץ על זה, צריך להיות מבסוט שהציעו לך את זה וזה וזה. אבל הדיין הזה הוא מחריט. למה? יש לו נגיעה של עצלות, אז עכשיו הוא מתחיל לנתח מה זה יגרום לו. אם הוא יכנס לחולי, האם הוא יכנס מרוב עבודה למצב של דכאון, לא יהיה לו שמחה ולא יהיה לו ככה, בעבודת ה' זה לא טוב, כתוב שצריך לשמוח והוא לא יוכל לשמוח כי הוא עצלן, זה מפריע לו לעצלות, וזה ככה וככה והוא ינתח, בסוף הוא יגיד "לא, לא, אני מוותר". כי מי הכריע פה? השוחד הכריע! יש נטייה, יש הטיה, יש נגיעה, אז הדיין כבר לא יכול לדון דין אמת.

חייבים אנחנו לוועץ עם ההלכה על כל צעד שאנחנו עושים וממנה אין לזוז. אבל לא לכל שאלה יש הלכה פסוקה. עניין הנגיעות תופס מקום רחב מאוד בתורת המוסר. לא נראה שיש דרך להיחלץ מכל הנגיעות המקיפות אותנו מלבד לימוד מוסר שהוא פותח את עינינו כדי להכיר את הנגיעות שלנו. אז אם אתה יודע מה הנגיעות שלך, אם תרצה ואתה איש אמת, תוכל לסלק אותם הצדה ולהשתמש בשכלך כדי שהם לא יטו אותך. אבל אם אתה לא מודע להם כי לא למדת מוסר ואתה חושב שזה הנכון, כי אתה השלם, אתה האדם הצודק תמיד, אתה האדם היודע, אז איך אתה תפסוק על פי אמת? לעולם לא! לכן אדם כולו שקרים. כולו שקרים! כולו שקרים! כולו שקרים!

גם בלי נגיעות אין אדם יכול להיות בטוח שהוא עומד על האמת. ואין אדם יכול להתפאר בחוכמתו, ומה רבים החכמים שטעו ולא עמדו על האמת. הרי כבר אמרו לנו בגמרא שלא כל תלמיד חכם זוכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. לא כול ם זוכים לכוון לאמת. גם בהלכה. אפילו שהדברים הם ברורים ואפשר ללמוד, לא כולם זוכים. יש כאלה שכותבים בספריהם: "שאם כתבתי חידוש אחד אמיתי בכל הספר הזה, אשריי ואשרי חלקי". לכוון לאמת זה לא כל כך קל. זה עבודת חיים. זה להרגיל את עצמך כל הזמן להיות אסור במושכלו. לא לתת לרגש להשתלט עלייך, לרצונות, לתאוות, לנטיות. לא!  גם בלי נגיעות אין אדם יכול להיות בטוח שהוא עומד על האמת. ואין אדם יכול להתפאר בחוכמתו. ומה רבים החכמים שטעו ולא עמדו על האמת. על זה כתב הרמח"ל במסילת ישרים פרק ג': "תשת חושך ויהיה לילה", זה העולם הזה שדומה ללילה. כי הנה החושך של הלילה יש לו שני מיני טעויות והוא יכול לגרום לעין האדם שתי מיני טעויות: או שהחושך מכסה את העין עש לא רואה מה לפני ו כלל, כמו עיור גמור. או שיטעה אותו עד שיקראה עמוד כאילו הוא אדם ואדם כאילו הוא עמוד. בשני המקרים הוא לא רואה. באחד הוא לא רואה בכלל, בשני הוא רואה, אבל טעות.

כך חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל. כל החומריות והגשמיות מטעה את האדם, מחשיכה את עניו. זה חושך הלילה לעין השכל. וגורמת לו שתי טעויות:

אחת: לא מניח לו לראות את המכשלות בדרכי העולם, הוא לא מבין מה לא טוב בזה. "אני לא מבין מה לא טוב בזה? מה יש אם אני שומע קצת מוזיקה, אם אני זה, שמח בעובדת ה', מה, מה". הוא לא רואה בכלל מכשלות.  

 טעות שנייה: והיא קשה מן הראשונה, היא שמטעה ראייתם עד שרואים את הרע כאילו הוא ממש טוב והטוב כאילו הוא רע. ומתוך כך מתחזקים ומחזקים מעשיהם הרעים.

כמו שאמר אחד עכשיו שהרב בעדני, ממש כך, הופך טוב לרע ורע לטוב, בגלל שאמנון יצחק עשה מפלגה אז צריך לחסל אותו. אבל הרב ברלנד שמודה שעשה כך וכך אסור לדבר עליו, צריך בית דין. למה? כי יש לו מפלגה, צריך את התלמידים שלו, אח"כ שיבחרו בש"ס. אז מה נגיד שהוא לא טוב, נאבד אלפים של מצביעים? אז שמה צריך להגיד שאסור, פה חייבים לצאת נגד.

החומריות של העולם הזה, המפלגה שזה כסף, שזה שלטון, שזה כבוד, החומריות מטעה את האדם.גם החכמים הגדולים יכולים להפוך רע לטוב וטוב לרע. הוא מודה שהוא רע, שעשה מעשים שלא יעשו, הוא מודה! הוא מודה! אסור לדבר עליו. אבל הוא דיבר על עצמו. הוא אמר! "לא, לא, אסור לדבר עליו, רק בית דין יחליט". מה בית דין? הוא כבר אמר! הודאת פי, כמאה עדים דמה. אסור לדבר, אסור לדבר. גהנום מי שמדבר. ומי שמדבר על אחד שזיכה את הרבים? גהני גהנום! זה נקרא חושך, אור, אור, חושך, טוב, רע, רע, טוב.

אמר ישעיה הנביא: "אוי חכמים בעיניהם ונבונים נגד פניהם", האומרים לטוב רע ולרע אומרים טוב, שמים חשוך לאור ואור לחושך. זה נקרא תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמדי חכם.  והוא נקרא נתעב עושה כמים עוולה.

כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חשוך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות: האחד מניח לו שיראה המכשלות שלא יראה, אינו מניח לו שיראה את המכשלות שבדרכי העולם. והטעות השנייה והיא קשה מן הראשונה: היא שמטעה את ראייתם. עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב והטוב כאילו הוא רע. ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים.

טעויות כאלו מצויים בכל שטחי המחשבה. והעצה להימלט מטעויות היא רק שהאדם לא יסמוך על חוכמתו, ויציע מסקנותיו לחכמים האמיתיים וישמח על כל ביקורת.

הוכחתי אותו, את הרב בעדני, אמרתי לו: אתה אומר שהכל צריך בית דין, אז למה כשבאתי עם הזמרים הפסולים שלחתי אותי לבית דין, אני עשיתי בית דין, קראתי לכולם לבית דין, והרב מוצפי היה אחד שהגיע, היום הוא פרש, ארז יחיאל, אבל האחרים לא רצו לבוא לבית דין. ולא פרסמתי אותם בהתחלה. רק אח"כ שזה לא עזר והם לא רצו ולא שינו מדרכם, אז על פי החכמים, 25 חכמים גדולים, אמרתי את מה שהם אמרו. ומה אתה אמרת? "אני דואג לעצמי, מה אכפת לי מה הם אמרו". אז כל העשרים וחמש, בינהם שלום כהן, לא שווים בעיניך כלום. כלום לא שווים. "מה אכפת לי". אתם מכירים את ההוא שאמר "מה אכפת לי"? "מה אכפת לי". אוכלים נבלות וטרפות, "מה אכפת לי". מי שאין תוכו כברו גורנישט ניט גורנישט, אינו תלמיד חכם. קל שבקלים.

וטעויות כלאה מצויות בכל שטחי המחשבה והעצה להימלט מטעויות היא רק שאדם לא יסמוך על חוכמתו ויציע מסקנותיו לחכמים וישמח על כל ביקורת. אם אתה מחפש אמת, מה אכפת לשמוע ביקורת. אדרבא.

אם אתה לא מבין למה אתה מפסיד כל פעם, אתה עומד במכולת ומוכר ומוכר ובא אחד אומר לך "אני אגיד לך מה הטעות שלך", "בואנה, בואנה, אני לא טועה, עזוב אותך משטויות, אל תסביר לי ואל...", מה לא כדאי לך לשמוע ביקורת? אולי הוא יציל אותך? אולי אתה טועה משהו בחשבון? אולי משהו אצלך בנוסחה לא נכון, אולי.. מה אכפת לך, אתה יכול להרוויח, הרי אתה מפסיד, אתה יכול להרוויח. לא רוצה לשמוע ביקורת. איזה שטות זאת! למה שלא תשמע ביקורת? ביקורת זה לטובתך. לא, הוא לא טועה.

התחלת כל לימוד הוא החיקוי. חקיינות. תינוק מחקה את הוריו ובזה הוא מתלמד לדבר. תלמיד מחכה את ריבו במחשבתו. כל אדם מחקה את סביבתו בהתנהגות ובמידות.

אני הולך לתת בקרוב דרשה על תרבות המערב, הנצרות הפרוטסטנטית כמו שצריך. מה שיהיה פה!

כל אחד מחכה את סביבתו בהתנהגות ובמידות. זה טבעי. אבל כשאדם עומד על דעתו, הוא מוכרח לצרף אל החיקוי את הדעת. הרי לא כל אדם מותר לחקות. גם לא כל הנהגה טובה הולמת את כל אחד. בר דעת יודע איזה הנהגה כדאי לו לאמץ לפי מצבו. אחרי שאדם קיבל דרכי עבודה מרבו, הוא צריך למצוא דרך המתאימה לכוחות נפשו ולתכונותיו. אי אפשר להעמיס על בן אדם מה שלא מתאים לו, מה שהוא לא יכול, מה שהוא לא בנוי לזה, אלא כמוש מאכילים תינוק, בהתחלה מעט, מעט ורך, ואח"כ מתקדמים וקשה והרבה, אז זה הולך לפי ההתפתחות, לפי מה שהוא. אי אפשר לחקות כל דבר ולהגיד אם הוא כך גם אני כך. אין דבר כזה! צריך להפעיל שיקול דעת.

ותשמעו עכשיו יסוד מדהים! מדהים! זה יסוד שמפיל! המהר"ל מפרג שואל: למה לא הגן הקורבן שהביא הבל עליו שלא יהרגו קין? הרי הקב"ה שאה לקורבן של הבל, למה הקורבן הזה לא הגן עליו וקין הצליח להרוג אותו?

התשובה של המהר"ל מפרג: כי הבל לא עמד מעצמו על עניין הקורבן. כי הראשון שהביא זה היה קין. ואפילו שהקב"ה שאה אל קורבנו ולא אל קין, קורבנו לא הגן עליו. כי מעשה טוב שאדם אינו עושה מעצמו, אין בכוחו להגן. התורה מרמזת על עניין גדול זה במילה אחת: "והבל הביא גם הוא".  יש פה חקיינות! אין פה מעצמו. "גם הוא". אה, הוא הביא? גם הוא הביא. זה מעשה שאין בו כח להגן. אפילו שה' שאה לקורבנו כיהוא הביא מהמבחר, לעומת קין שהביא פשתן. אבל עדיין זה "גם הוא", זה חיקוי. הוא לא עמד על סוד הקורבן כמו קין שהוא היה הראשון שעשה זאת.

שואל הסבא מסלובוטקה, נשמתו עדן, מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה: כי לוט ניצול מסדום בזכות ששתק לאברהם שאמר על שרה: "אחותי היא". הייתה לו הזדמנות פז להגיד לו: "לא נכון! זו אשתו!". ואז היו הורגים את אברהם והוא היה יורש אותו. הרי למה הוא נצמד אליו כל הדרך? בשביל שהוא יקח את הירושה בסוף. עכשיו הייתה לו הזדמנות פז, הנה, תפס אותו על חם, שהוא אומר "אחותי היא". מה הוא צריך להגיד? אפילו לרמוז "ממממ, אשתו", ואז היו מחסלים אותו. כדי לקחת את אשתו. בל אם זה אחותו, בסדר, זה אחיה, הוא רוצה מקדנות, כמה מתנות וזה, אין בעיה, ניתן לו, העיר שישחרר.

אז אומר הסבא מסלובוטקה: חכמים זכרונם לברכה אמרו שלוט ניצול מסדום באיזה זכות? בזכות ששתק לאברהם כשאמר על שרה "אחותי היא". מה טעם מצאו ללוט רק את הזכות הזאת להגן עליו. הרי זה דבר פשוט. אז זה צריך להיות אדם נאלח, מה להרוג נפש מישראל, מי שהטיב לך? מי שגידל אותך, מי שלקח אותך, מי שהעשיר אותך, למסור אותו להריגה בשביל כסף? זה דבר שפל שאין כדוגמתו!  זה דבר שפוט הרי שלא להגיד דב רכה, שלא להלשין, שלא לגרום כזה נזק. איך ימסור לוט? איך?!

לעומת זה היו ללוט מעשים גדולים של חסד. בסדום הוא מסר נשפו על הכנסת אורחים. הוא גם חינך את בנותיו לחסד. כי חכמים מגלים לנו שאותה ריבה, אותה נערה ששרפו אותה מפני שהביאה לעני קצת קמח, זו הייתה בתו של לוט. אז הוא הרגיל אותם לחסד נגד החוק הסדומי. למה כל זה לא נחשב לו לזכות כדי להינצל?

משיב על זה הסבא מסלובוטקה: כל החסד שעשה לוט הוא למד מאברהם אבינו. זה חקיינות. זה לא נקודה עצמית. מעשים כאלה אין בכוחם להגן. וטרחו חכמים למצוא מעשה שאיש לא לימד אותו והוא מעצמו עשה אותו. ואת זה מצאו בלוט שהוא לא גילה ששרה היא אשתו של אברהם אבינו, עליו השלום. ואפילו שזה מעשה קטן, קטן, לפי הערך, אבל זה מעשה שעשה מעצמו. וזה כדאי להגן עליו.

והדברים האלה הם נוראיים! עד היכן מגיע הכרח לאדם להעמיד מעצמו ללא חיקוי. חיקוי בלי עצמיות נהפך לשקר. זה לא אתה, זה חקיינות. זה מצות אנשים מלומדה. זה חקיינות. השקר העיקרי בעבודה הוא קיום מצוות בדרך מצות אנשים מלומדה. על זה ידוו כל הדווים. כי איננו ניצולים ממצוות כאלה כל היום. עושים חקיינות.

רבנו יונה בשערי תשובה כתב: "ונאמר על אנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה', זה חוזר לנקודה שהתחלנו, ותהיה יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. יש להם יראת שמים, אבל מלומדה. חקיינות.

הרשב"א בתשובותיו בעניין קריאת שמע שצריך לקרוא בכיוון הדעת שהוא יתברך אחד ושהוא אלוקינו ושנסכים על זה בהסכמה מוחלטת! לא אמירה שגורה בפה. בלי שנסכים בהסכמה מוחלטת, כאשר קוראים קריאת שמע בעקימת שפתיים בלבד זה מלומדה. אפילו את הכוונות הבסיסיות לא אומרים. וגם אם מתכוונים צריך להפנים את מה שאומרים.

תפילה ודיבור בענייני אמונה, בלי וודאות, היא מלומדה. המלחמה נגד המלומדה זו מלחמה עולמית תמידית. עובד אמיתי יחפש תמיד מחדש עצות איך להתחדש בוודאות העבודה. שהוא עובד את ה' ולא עובד על עצמו. שקר. אין תוכו כברו. בינו לבין עצמו אין תוכו כברו! מה שהוא מבין פה (במח) לא עובד כאן (בלב).

"כי ידעת היום ושהשבת לבבך כי ה' הוא האלוהים". אין עוד מלבדו! כמה אנשים מרגישים את זה כל יום, כל יום, כל רגע? כמה אנשים? עכשיו שדיברתי על זה נזכרים. בעוד דקה נשכח. אז מה?! זה נקרא לחיות בסתירות. בשקר. אדם צריך שיהיה תוכו כברו.

 נחזור על דברי הקדוש הרמב"ם: אסור להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. גם אדם משקר את עצמו, מחליק את עצמו, מחליק לשון. ולא יהי אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו. והעניין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעת הנוכרי. כיצד? לא ימכור לנוכרי בשר נבלה במקום בשר שחוטה. ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת, אסור. אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות.  

השאירו תגובה

כדי לכתוב תגובה עליך להיות מנוי מנוי

סרט השבוע

פלייליסט

אתם צריכים להתחבר כדי ליצור פלייליסט