close

רוצים לשתף את המועדפים שלך, דירוגים, או הערות על Facebook, Twitter ? קשר החשבונות שלך ! (אתם שולטים כאשר הודעות מפורסמות.)

close
:embed code

בפרשת נשא כתובים סדרי קרבנות הנשיאים. ומאריכה התורה בפרטי ההקרבה, ומונה כל קרבן לכל נשיא באופן נפרד, למרות שקרבנות כולם היו שווים בדיוק. אפשר היה לקצר ולכלול את כולם בהזכרה אחת, מובן שיש טעם וכוונה מדוע מאריכה התורה. זה בספר במדבר ז' י"ב.

אפשר להסביר כי הפירוט הנפרד של הקרבנות מורה לנו כי באמת נפרדים היו הקרבנות זה מזה, ואינם דומים כלל בתוכנם למרות שצורתם החיצונית שווה בכולם. וכפי שמרומז בדברי הרמב"ן שם שמביא המדרש, שהיה מסורת ביד כל שבט ושבט, כל מה שיארע לו עד ימות המשיח. ז"א כל שבט ידע בדיוק מה יקרה עם שבטו עד ימות משיח. וגם עבודת ה' מיוחדת היא לכל שבט, בהתאמה לתוכנו ותכליתו של השבט, אז גם לכל שבט ושבט יש עבודת ה' שונה ומיוחדת לשבט על פי התוכן של השבט ועל פי התכלית של השבט. וכל נשיא הקריב את קרבנותיו בדרכי העבודה המיוחדים לו, ז"א הקרבנות היו שווים בדיוק כל קרבן של כל נשיא היה שווה בדיוק, אבל הכוונות היו שונות לחלוטין. אותה קערה וכף אחת מלאה קטורת שהקריב נחשון על סדר המלכות המיוחד לשבט יהודה, הקריב שבט אחר בגדרי עבודה שונים לגמרי, ורק צורתם החיצונית של הקרבנות דומים. מי שרוצה לקרוא מה היה השינוי בכוונות יקרא זאת בספר מעם לועז, שמה הוא מביא את כל הכוונות של כל שבט ושבט, אותם קרבנות בדיוק אבל תוכן וכוונה אחרת.

הפרשה הזו מלמדת אותנו להבחין כי אין החומר מורה על צורה ותוכן אחד, ז"א החומר פירושו הקרבנות, זה חומר, החומר הזה אינו מורה על צורה ותוכן אחד, צורה זה החלק הפנימי יותר, הרוחני של הענין. כל מעשה מקבל ביאור ומשמעות לפי כוונת העושה שכיוון במעשה על פי דרכו, ובמעשה אחד יכול לבטא כוונות נפרדות ובלתי דומות כלל. כך היה בהקרבת קרבנות הנשיאים, וכך בכל מעשה מצוה שכל אחד מאיתנו עושה, קיימים צורות וכוונות שונות בתוכם שתלויות בכוונת האדם העושה. למרות שפרטי קיום המצוה שווים אצל כולם, אולם תוכן וכוונת המצוה יכולים להיות שונים לחלוטין. אין אף אחד בבית הכנסת בכל העולם כולו שהניח ויניח היום תפילין שהניח עם אותם כוונות. המעשה הוא אותו מעשה, כולם הניחו את זה במקום הראוי, וכולם ברכו כראוי, אבל איזה כוונות, יש אחד בכלל לא התכוון, יש אחד התכוון קצת, יש אחד רק בברכה, יש אחר במצוה, וכן הלאה, שונה לחלוטין, לא רק פעם אחת, כל החיים! אין פעם אחת שהיא דומה לשניה אצל אף אחד, גם לא אצל עצמו. אז למעשה המעשה יכול להיות זהה, אבל הכוונות ותוכנן שונה לחלוטין.

אז בואו נראה דוגמא שתיים.

אומר המעם לועז, בכל הנשיאים שמזכיר הכתוב שהביאו את הקרבנות נאמר תוארם ורק אצל נחשון שהקריב ראשון לא נזכר תוארו אלא סתם ויהי המקריב נחשון בן עמינדב, והטעם הוא כדי שלא יתגאה שהביא ראשונה, ושלא יחשוב שקרבנות חשוב מקרבנות שאר השבטים, לכן בא הכתוב והוציא תוארו. נכון מה כתוב, ונשיא לבני כך וכך, פה לא כתוב אלא המקריב, לכן בא הכתוב והוציא תוארו להודיע שקרבנו שווה לשאר השבטים. ועוד רמז יש כאן שנאמר וקרבנו, וקרבנו בו', ובשאר הקרבנות נאמר קרבנו בלי ו', שהרי היה ראשון ולא הקריבו לפניו אז למה נאמר בו' וקרבנו? אלא בא לרמוז זה שכתבנו, שקרבנות כל השבטים היו חביבים בשווה, ולכן נאמר בקרבן נשיא יהודה וקרבנו כאילו הקריב לפניו נשיא אחר והוא זהה לו, והשאר נאמר בלי ו' כאילו לא הקריב אחד לפניהם. ואע"פ שלא היה הבדל בקרבנות של שנים עשר הנשיאים, שכולם הביאו קרבנות שווים, אבל היה הבדל גדול בכוונת המביאים, שכל אחד היתה לו כוונה וסיבה מיוחדת לשבטו שבגללה הביא, שאם לא היה שום הבדל למה טרח הכתוב והודיע בנפרד קרבן של כל אחד לחוד, והרי היה יכול לומר בקצרה. אלא כמו שביארנו, וזה היה פלא גדול, אע"פ שכל אחד הביא הקרבן לפי הרמז והכוונה המיוחדת לו, היה משקל כל הכלים בשווה, ועכשיו נבאר כוונתו של כל נשיא ונשיא בהבאת קרבנו.

נחשון בן עמינדב למטה יהודה וקרבנו, קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה, והקערה והמזרק רמז הם למלכי בית דוד, כי הוא שבט יהודה, רמז למלכי בית דוד שהם שלמה המלך ומלך המשיח שישלטו מסוף העולם ועד סופו, שהקערה והמזרק דומים הם לעולם, שהקערה כנגד הים המסובב את העולם כמו קערה, והמזרק דומה לכדור עגול הנזרק מיד ליד, כך העולם עגול ככדור, ומשקל לקערה היה מאה ושלשים שקלים, וזה רמז לים, כי ימים בגימטריא מאה, והים שעשה שלמה בבית המקדש היקפו היה שלשים אמה, הרי מאה ושלשים. ימים זה מאה ושלשים אמה זה היה ההיקף של הים שעשה שלמה, אם כן מאה ושלשים זה הרמז. ומשקל המזרק היה שבעים שקל, רמז לשלמה ולמלך המשיח שעתידים לשלוט על שבעים אומות. וזה שהיו של כסף בא לרמוז ששניהם צדיקים גמורים, שנמשלו לכסף, כמו שנאמר "כסף נבחר לשון צדיק". וזה שהיו מלאים סולת בא לרמוז על שלמה שכל האומות יביאו לו שי, וכן יובילו שי למלך המשיח. וכף אחת שהביאו שמשקלה היה עשרה זהב, רמז לעשרה דורות שהיו מפרץ עד דוד המלך, ורמז הכ' שכל הדורות האלו היו יד אחת וכולם היו צדיקים גמורים, דהיינו כף אחת. והיתה מלאה קטורת רמז שמעשי כולם יהיו כולם כמו קטורת שריחה נודף. וזה שהביאו כל אחד בן בקר רמז לאברהם אבינו ע"ה שהיה עיקר היחס, שכל היחוס מתיחס לאברהם, ועליו הכתוב אמר "ואל הבקר רץ אברהם". ואיל אחד שהביאו רמז ליצחק, שהעלה אברהם איל במקומו. ושעיר עיזים רמז ליעקב אבינו, שיהודה הביא לו כתונת יוסף טבולה בדם שעיר עיזים, ונשיא השבט הזה הביא עכשיו שעיר עיזים לכפר על עוון זה, ושני בקר שהביאו לזבח שלמים בא לרמוז לדוד ושלמה שהיו צדיקים גמורים ושלמים במעשיהם, זבח שלמים. וזה שהביאו אילים חמישה ועתודים חמישה וחמישה כבשים, ובסך הכל חמישה עשר, בא לרמוז על חמישה עשר המלכים שהיו מרחבעם ועד צדקיהו, שהם מזרע בית יהודה. וכשראה הקב"ה שנשיא השבט הזה הביא קרבנות הרומזים לאבות ולמלכים שיבח את קרבנו באמרו, זה קרבן נחשון בן עמינדב. רוצה לומר, זהו הקרבן המשובח של נשיא יהודה, ביום הראשון של חודש ניסן שחל להיות ביום א', שכל מה שהביא היה רמז לשבטו. אז אם כן רואים מפה דבר נפלא איך באותו קרבן מתכוונים לדבר זה.

יש פה מעשים נפלאים שמביא המעם לועז.

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, והוא הביא את אותם הכלים כפי משקלם כפי שהביא שבט יהודה, אבל כוונתו היתה שונה כפי שנבאר להלן. ובשעה שבא נשיא שבט יששכר להביא קרבנו אחר יהודה עמד נשיא שבט ראובן ורב עמו, אמר מאחר שאני הבכור למה אני צריך להיות אחרי אחרים בהבאת הקרבן? והאם לא די בזה שיהודה קדמני והביא קרבנו לפני, ואני שתקתי מפני שהוא מלך השבטים, ואם כן אני צריך להביא הקרבן אחריו ואל יקדמני אחר. אמר משה לנשיא שבט ראובן, אי אפשר, שכבר ציווה לי ה' יתברך שכך יהיה סדר ההבאה כפי שנקבע בסדר המסעות ולא לפי סדר תולדותם. אז כל ההקרבה היתה לפי סדר המסעות בציווי ה' ולא לפי התולדה. וזהו שאומר כאן הכתוב, הקריב את קרבנו, קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה, עד עכשיו נכתבה התיבה חסר י', וכאן בי', שנקראת הקריב, שאמר הקב"ה למשה לך אתה והבא קרבנו של יששכר לפני שיביא ראובן, ופעמיים נאמרה כאן תיבה זו הקריב, ולא נאמר כן בכל הנ שיאים, ולא נאמר כן בכל הנשיאים, ללמדנו שבשביל שני דברים זכה נשיא יששכר להקריב קרבנו אחרי שבט יהודה, הראשון מפני שהיו זוכים בתורה, שהיו כולם תלמידי חכמים כפי שנאמר בכתוב "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים" והדבר השני, לפי שהם יעצו לנשיאים להביא אותם הקרבנות, כפי שביארנו למעלה שנתנאל בן צוער נשיא שבט יששכר הוא שאמר להם להביא את הקרבנות.

והרמז שביקש שבטו של יששכר לרמוז היה כנגד התורה שזכה בה שבט זה. קערת הכסף היתה כנגד התורה שנמשלה ללחם, שנאמר "לכו לחמו בלחמי", ומן הכלים שהיו בלחם הפנים היו הקערות, כמבואר בפרשת תרומה, והטעם שהיה משקלם מאה ושלשים קלים רמז הם לעשרים וארבעה כתבי הקודש, שזה התנ"ך, ולשישה סדרי משנה שמתחילים וגומרים במ'. מאימתי קורין את שמע, והסיום ה' יברך את עמו בשלום, אז המשנה מתחילה במ' בברכות ומסתיימת במ' ה' יברך את עמו בשלום. בשתי הממין זה ביחד שמונים, ועוד הכ"ד שאמרנו הרי מאה ועשרים וארבעה. וששה דורות שעברו מבריאת העולם ועד שניתנה התורה הרי 130. ויש עוד אופן שהמשניות הם במספר שמונים, כי ששת האותיות שבהן מתחיל כל סדר בגימטריא זה שמונים, המ' של מאימתי שהוא תחילת סדר זרעים, הי' של יציאות השבת שמתחיל בכך סדר מועד. הח' של סדר נשים - חמש עשרה נשים, והא' של תחילת נזיקין - ארבעה אבות נזיקין, והכ' של התחלת סדר קדשים - כל הזבחים, והא' של התחלת סדר טהרות - אבות הטומאה, סה"כ ב יחד שמונים.

מזרק אחד כסף רומז לתורה שנמשלה ליין, כמו שנאמר "ושתו ביין מסכתי", ושותים היין במזרק, כנאמר "השותים במזרקי יין". אז מזרק אחד כסף רומז לתורה שנמשלה ליין. והיה משקלו שבעים שקל, לרמוז כשם שיין בגימטריא שבעים אף לתורה יש שבעים פנים, ומה שהביא קערה אחת ומזרק אחד רמז לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, ששניהם הם התורה הקדושה והמבורכה וניתנו מרועה אחד הקב"ה. והיו של כסף לרמוז לתורה שנמשלה לכסף, כמו שנאמר "כסף  צרוף בעליל לארץ" והביאו שני כלים אלו מלאים סולת, רמז לפסוק שאינם סותרים זה את זה, רמז לפסוק ולמשנה שאינם סותרים זה את זה, אלא שניהם מסולתים ומנופים כמו סולת הנשארת למעלה בכברה. ובאה בלולה בשמן ללמדנו שהתורה עצמה אינה כלום אם אין עמה מעשים טובים, לכן היא צריכה להיות בלולה בשמן, שאם אינו מקיים התורה כשהוא לומד אותה היא סם המוות בשבילו, כי צריך לקיים, לא רק ללמוד. כף אחת רומזת ללוחות, שניתנו מידו של הקב"ה, וזה שמשקלה היה עשרה שקלים של זהב רמז לעשרת הדברות שהיו כתובים עליהם, והיתה של זהב לרמוז מה שנאמר בכתוב "ידיו גלילי זהב", וכן נאמר "הנחמדים מזהב ומפז רב" שזה נאמר על התורה. והיתה מלאה קטורת לרמוז שכל התרי"ג מצוות רמוזות בעשרת הדברות, וכן תראו שיש תר"כ אותיות בעשרת הדברות מאנכי ועד לרעך, שהם נגד תרי"ג מצוות ושבעה ימי בראשית, ללמדנו שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה, דהיינו שבעת ימי בראשית והתורה זה מקיים את כל העולם, לכן יש תר"ח - 620 אותיות בעשרת הדברות מאנכי ועד לרעך, 613 כנגד המצוות ועוד שבעה כנגד ימי בראשית, וזהו שנרמז כאן בכתוב כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, רוצה לומר, אע"פ שכשדיבר הקב"ה בהר סיני היה נראה שיש רק עשרת הדברות, אבל הם מלאים בכל המצוות הכלולות בהם, וזהו שנאמר "מלאה קטורת". שהק' מתחלף בד', בא"ת ב"ש, שקטורת עולה תרי"ג, וסימנו כתר תורה, ז"א אם נקח את הק' ונחליף אותו בד' כמו שלומדים בא"ת ב"ש, ז"א אות ראשונה מתחלפת באחרונה או הפוך, שניה ולפני אחרונה והפוך, זה נקרא א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, א-ת, ב-ש, ג-ר, וכן הלאה, אז אם אתה מחליף את הק' הק' מתחלף בד', כי ק' זה הרביעית מהסוף והד' מהתחלה, אז במקום קטורת נעשית דטורת, כמה זה - תרי"ג. שקטורת עולה תרי"ג, וסימנו כתר תורה, שכתר עולה תר"ח, כמה זה כתר 620, שהם במספר האותיות שבעשרת הדברות, אז רואים שגם זה הקטורת והכתר תורה שניהם מרמזים על עשרת הדברות, לרמוז שאם האדם עוסק בתורה כראוי בסוף הוא נכתר בכתר תורה, ואם לא לומד תורה לשמה אלא לא לשמה במקום כתר נהיה כרת.

פר אחד כנגד הלויים, כבש אחד כנגד ישראל, שכולם קיבלו התורה. שעיר עיזים כנגד הגרים שנשמותיהם היו במעמד הר סיני. בקר שניים כנגד מקרא ומשנה, ובקר פירושו לבקר, שכל מי שמבקר יצרו ושוחטו ומקיים מצוות ה' יתברך עושה שני שלומות, שלום למטה ושלום למעלה. כמו שאמר הכתוב "אוי החזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי. רוצה לומר, כל מי שמתאמץ בתורה ואינו שומע לעצת יצרו, עושה שתי שלומות, וזה נרמז ממה שכתוב "ולזבח השלמים בקר שנים אלים חמישה עתודים חמישה כבשיםבני שנה חמישה, שלשה מיני קרבנות אלו שהן חמישה מכל מין ביחד הם חמש עשרה, רומזים לשלשה פסוקים הרומזים על המשנה, ויש בהם חמש תיבות בכל פסוק. "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - חמש תיבות, "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" - חמש תיבות, "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" - חמש תיבות, "מצות ה' ברה מאירת עיניים" - חמש תיבות, "יראת ה' טהורה עומדת לעד" - חמש תיבות. משפטי ה' אמת צדקו יחדיו - חמש תיבות, וכל אלה זה שלשה פסוקים בעצם. אז לכן אע"פ שהפסוקים הם של עשר תיבות, אבל כל הפסק נחשב לסוף פסוק כמו באתנח, וכאן יש באמצע אתנח, ובין כל הפסק של הפסוקים הנ"ל יש חמש תיבות, אז כל אלה מורים על התורה עצמה. ושלשה מיני הקרבנות שמביאים הנשיאים הם כנגד שלשת הפסוקים האלה שבהם רמוזים ששה סדרי משנה, "תורת ה' תמימה" - זה סדר נשים, שעל ידו פורש אדם מזנות שיודע איזו אשה מותרת לו ואיזו אסורה, ומציל אותו מן המוות, זה שנאמר "תורת ה' תמימה משיבת נפש", אז היא מצילה אותו מן המוות. "עדות ה' נאמנה" זה סדר זרעים, שיש אמונה לאדם בקב"ה והוא זרוע. כי אם אין אמונה מה אתה זורע. "פיקודי ה' ישרים משמחי לב הם כנגד סדר מועד, שיש בו כל המועדים שבהם ליבו של אדם שמח. "מצות ה' ברה מאירת עיניים כנגד סדר קדשים שיודע להבחין בין חולין לקדשים שמאירה עיניו. "יראת ה' טהורה" כנגד סדר טהרות שאדם יודע להבחין בין טומאה לטהרה, "משפטי ה' אמת" כנגד סדר נזיקין, שבו יש רוב הדינים והמשפטים. והטעם שיש חמש תיבות כנגד כל סדר זה כנגד חמישה חומשי תורה. ישתבח הבורא, הפסוקים האלה כולם מרמזים על ששה סדרי משנה ,וכל אחד מהפסוקים האלה הוא חמש תיבות חמש תיבות, אמנם עשר זה מחולק לפי האתנח לחמש חמש לומר שהתורה והמשנה זה אחד, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

והטעם שיש שם הקודש בכל סדר, לרמוז שהקב"ה מעיד שמפיו יצאו ששה סדרי המשנה שנאמרו למשה רבינו, כפי שנאמרו לו חמישה חומשי תורה. ז"א בכל פסוק יש את שם ה'. "תורת ה' תמימה משיבת נפש", "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" "מצות ה' ברה מאירת עיניים" "יראת ה' טהורה עומדת לעד" "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" להעיד שכל המשנה ניתנה מאת ה' למשה, כמו חמשת חומשי תורה.

וכשראה הקב"ה שמה שהביא נשיא יששכר היה רמוז הכל לתורה, כי זה שבט של החכמים יששכר הם לומדי התורה, שיבח קרבנו ואמר "זה קרבן נתנאל בן צוער", זה שתי דוגמאות על היסוד שאמרנו להבין שאפשר שהקרבנות והחומר יהיו שווים, אבל הכוונות שונות לחלוטין, והם קיבלו כל אחד את היעוד והתפקיד שלו והתוכן שלו עד ימות משיח, ומה העבודה המיוחדת להם, והם הקריבו את אותם קרבנות בדיוק ואותם כלים, אותם כמויות, אבל עם כוונות ששייכות לכל שבט ושבט. ועליהם העיד ה' - זה קרבנו של פלוני, אבל אם הוא היה מקריב אותו עם כוונה אחרת זרה לא נכונה הוא לא היה אומר לו זה קרבנו של פלוני, ז"א כולם כיוונו את הכוונות האמיתיות הנכונות הקשורות לתוכנם ועבודתם של השבטים.

לאור דברים אלו נבין מה שכתב רבינו הרמח"ל בדרך עץ חיים, במעלתה של התורה שהיא אינה ידיעה בעלמא כשאר חכמות, אלא כך הגדרתו של הרמח"ל, אור המאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי מרומים, ודומה היא לגחלת עמומה אשר בהפיח בה תתפשט ותתלהב מתוכה שלהבת גדולה, והשלהבת גודלת בלי סוף, שהתורה היא בלי תכלית. ואפילו כל אות ממנה היא כן, תוכן בלי סוף טמון בכל אות מהתורה. ז"א כל אות היא שחורה, כמו גחלת עמומה, שלא רואים בה את האש, היא עמומה, כן, רואים גחל שחור עמום, אבל אם מפיחים מתחיל להתאדם ולהתלהט ויוצא מזה שלהבת, ואין לזה גבול, ככה התורה, שהיא מונחת וכתובה זה כלום, אבל כשאתה בא ומפיח עם הפה שלך, חיים הם למוציאיהם בפה, ואתה מתחיל להגיד את מה שאני אומר עכשיו אתה מפיח בזה, והשלהבת שאני מדבר עכשיו וגורם על ידי האותיות הכתובות נכנסת ללבבות שלכם עכשיו וכל אחד מבין את זה באופן שמתאים לפי אופיו הכרתו מצבו וכו', והתורה מתפרשת עכשיו להרבה הרבה גוונים, וכל אחד משיג את זה לפי כלי הקיבול שלו. אור המאיר בנשמתו, זה התורה, להגיע אותו אל גנזי מרומים, ודומה היא לגחלת עמומה אשר בהפיח בה תתפשט ותתלהב מתוכה שלהבת גדולה שהיא גודלת בלי סוף, שהתורה היא בלי תכלית ואפילו כל אות ממנה היא כן, תוכן בלי סוף טמון בכל אות מהתורה. והוא מוסיף שם, וכמה גוונים יש לשלהבת, אתם יודעים שהאש יש לו גוון אדום צהוב כחול ירוק, מי שמתבונן רואה כמה גוונים, וכמה גוונים יש לשלהבת כי יש כמה פנים לתורה, וכבר קיבלו הקדמונים שלכל שורש מנשמות ישראל יש מהלך בתורה, לא אותו דבר, לכן כתוב "ותן חלקנו בתורתך", לכל אחד יש חלק אחר בתורה. וכבר קיבלו הקדמונים שלכל שורש מנשמות ישראל יש מהלך בתורה, עד שיהיה שישים ריבוא פירושים לכל התורה. שישים ריבוא פירושים זה רק היסודות, זה לא סוף התורה חלילה, זה היסודות שישים פירושים ז"א לכל אדם ולכל שורש של נשמה יש מהלך מסוים שממנו מתפרש לאין סוף. וזה מחולקים לשישים ריבוא נפשות של ישראל, שקיבלו את התורה במעמד הר סיני, וזה נקרא שהתורה מתפוצצת לכמה ניצוצות, כי בתחילה מתלהטת ואז נראים בה כל האורות הראויים לענין ההוא, ואותם האורות עצמם מאירים בשישים ריבוא דרכים דהיינו שש מאות אלף בשישים ריבוא של ישראל. אותה תורה מבראשית עד לעיני כל ישראל שזה הפסוק האחרון בתורה, אפשר לפרש אותה בשישים ריבוא דרכים, וכל דרך היא תורה בפני עצמה השונה ומיוחדת מהדרכים האחרות.

ובספר מעלות התורה מובא בשם הגאון מוילנא כי בכל מצוה ובכל דיבור מדיבורי התורה נכלל כל התורה, וכל המצוות כולן כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן, הכל נכלל בכל דיבור שבתורה, ובכל מצוה שבתורה, אין מצוה שאין בה תחיית המתים ואין מצוה שאין בה אריכות ימים, הכל כלול בכל. אתם רוצים הסבר שישבר את האוזן, היום זה התגלה, אבל קודם לא ידעו את זה. יש בזוהר הקדוש שבכל חלק שבאדם יש את כל האדם, ממש כמו פה, שכתוב שבכל דיבור שבתורה ובכל מצוה שבתורה יש את כל התורה. אז פעם היינו מסבירים שבכל חלק שבאדם יש את כל האדם, אז יודעים היום המדענים שאם לוקחים שערה יכולים לדעת את כל האדם, אצל הסינים יש 97 נקודות בתוך האוזן שהם יודעים עם מחטים לדעת בדיוק מה יש לך בכל הגוף, אבל היום שהתפרסם שיש די אן אי, וכל האדם נמצא שמה, אז עכשיו זה הכל מובן, אז זה אותו סוד אלוקי שיודע לעשות בדי אן אי, בחלקיק הקטן הקטן את כל האדם כולו, את כל המידע של האדם כולו, את כל הנתונים שבאדם כולו, בחלקיק הקטן שבקטן, וככה הוא מלא בחלקיקים כאלה, אותו דבר אות אחת שבתורה מכילה את כל התורה כולה וכו' וכו' וכו'.

אז אותה תורה מבראשית עד לעיני כל ישראל אפשר לפרש אותה בשישים ריבוא דרכים וכל דרך היא תורה בפני עצמה השונה ומיוחדת מדרכים אחרות. אז רואים מפה שהגאון מוילנא עוד השיג לפני הדי אן אי שגילו, את הסוד איך הקב"ה עובד. שהוא יכול לקפל בפרט הקטן ביותר את כל הפרטים כולם. שהוא אומר בכי בכל מצוה ובכל דיבור מדיבורי התורה נכלל כל התורה וכל המצוות כולן כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן. ולא רק שהוא ידע את הסוד והיסוד הזה, אלא הוא ידע בעצמו גם את כל הפרטים המקופלים, כי פעם שאלו אותו הוא אמר שבמילה בראשית יש את כל תרי"ג מצוות. אז הוא היה פעם בפדיון הבן, והוא אמר את הדרשה הזאת, אז שאלו אותו איפה מרומז פדיון הבן, אז הוא אמר בראשית - בן ראשון אחר שלשים יום תפדה. על המקום אמר להם. הוא ידע את כל תרי"ג המצוות במילת בראשית. זהו המיוחד שבתורה משמים שהיא תורה בלי סוף, זה לא כשאר חכמות, שאר חכמות מה שכתוב זה מה יש, אין יותר, פה אין דבר כזה, שישים ריבוא פירושים זה רק הסטארט, ההתחלה. וזה שישים ריבוא פירושים זה רק בצורה הגלויה המוגבלת, שאתה רואה את התורה רק מה שכתוב, אולם צורה זו היא גחלת הטומנת בתוכה שלהבת אין סופי, כל אדם לפי כוחו ומידת מסירותו בלימוד התורה וקיומה הוא מלהיב את השלהבת בגוון המיוחד לו, והוא יכול לשאוב אור בלי סוף וגבול.

וכך נבין גם כן את המאמר, הסתכל באורייתא וברא עלמא, הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם על פי התורה. במבט שטחי בתורה לא נמצא בה כל הוראה ותוכנית לבנין העולם, איפה אתה רואה, פתח את התורה, תראה לי איפה התכנית לבנין העולם. אולם מי שזוכה לרדת לתוכנה, לתוכן הפנימי, הוא יודע כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, אין לך דבר שלא רמוז בתוך התורה, בגלוי בפשט לא תמצא, ברמז תמצא. הנה ראינו עכשיו שני קרבנות לדוגמא, מה כתוב מה הם הקריבו זה הגלוי, ומה הם הביאו זה הגלוי, ומהם הרמזים מאחורי זה עומק שאין כדוגמתו עד סוף הדורות, וכל שבט בנפרד, וזה רק פעולה אחת, הקרבת קרבנות ביום אחד. והתורה שמקיפה את כל החיים של כל הברואים בכל העולם והעולמות, אז ודאי שהיא מקיפה הכל. וכל מה שנעשה ויעשה בעולם הכל כתוב בה, כל תכלית העולם מראשית בריאתו ועד תכליתו הסופית, כל ההנהגה במשך כל הדורות, הכל טמון בתורה כשלהבת, כגחלת, ושייך להבין אם כן כי הסתכל הקב"ה בתורה וברא את העולם. וזוהי תורתנו הקדושה, אשר עולמות רוחניים טמונים בכל אות בה, וכל אחד מקבל אותה לפי כושר תפיסתו, ומוצא בה את תורתו ועולמו המיוחדים לו בעצמו.

עכשיו נבין את הגמרא בסנהדרין ס"ח. בשעת פטירתו של רבי אליעזר נטל שתי זרועותיו והניחן על ליבו ואמר, אוי לכן שתי זרועותי שהן כשתי ספרי תורה שנגללים, הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי, הרבה תורה למדתי ולא חיסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי ולא חיסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת. אתם שומעים מה אומר רבי אליעזר, הוא אומר אני למדתי הרבה הרבה תורה מרבותי, אבל אם תראה כלב ניגש לאוקיינוס ומלקק עד שהוא רווה והלך לו, כמה הוא חיסר מהאוקיינוס, אומר כל מה שלמדתי ולא היה דבר אניס ליה, הכל הוא ידע, זה היה רק ככלב המלקק מן הים, והתלמידים שלמדו ממני מה שאני לימדתי כמכחול בשפופרת, יש שפופרת ומכניסים מכחול זה מה שהם חיסרו מכמה אתה מוציא במכחול, אתם ראיתם יש לאנשים כל מיני מכחולים כאלה שמוציאות ככה לרימל לעשות ככה, כמה יוצא בכלל, כלום גורנישט מיט גורנישט.

והנה אם נתבונן על התורה מצד כמות הידיעות שבה, ונעמיד את תורת רבי אליעזר בצד תורת רבותיו, ונחסיר מתורת רבותיו ותורתו, ביחס של כלב לים, בודאי שחסר בה הרבה מגודל ידיעת רבותיו, ודאי שהוא חיסר הרבה, והדוגמא של כלב המלקק מן הים נראית בלתי מובנת כלל, למה? כי מה הוא למד מהם, את כל הדינים וההלכות הוא ודאי ידע, אז מה הם ידעו יותר ממנו, מה הם לא נתנו לו את כל הדינים וההלכות? הוא ודאי שידע את כל הדינים וההלכות, ידע את המשנה? ידע, ידע את הגמרא - ידע, מה הוא לא ידע? הכל הוא ידע. אז מה זה שאומרים שהוא לא חיסר רק כמלקק מן הים, מה פירוש? אז מה הוא לא ידע הלכות תפילין, לא ידע משהו, מה עוד היה חסר לו לקחת? הרי הואקיים הכל, אז מה זה הביאור הזה? שהרי אין כל כך הרבה הלכות ודינים בתורה, קח את השו"ע, קח את הרמב"ם, אתה מקיף את כל התורה? נו, אתה יודע את הכל, אתה מקיים את הכל, אז מה הבעיה עכשיו? אז מה עוד חסר?

ואי אפשר יהיה להבדיל בין רב לתלמיד בצורה זו, מה תגיד, שהרב קיים את כל התורה והתלמיד עשה חצי והתלמיד שלו עשה חצי של חצי וההוא עשה ככה, אז מה בסוף אחד רק הניח תפילין וזהו? אפשר להגיד כזה דבר?

אלא הנראה שכיוון רבי אליעזר לא לתורה הגלויה, אלא לתורה בפנימיותה, ששם המרחקים בלי סוף, ותורת הרב אחרת לגמרי מתורת התלמיד, ולא שייך להעמיד תורת הרב והתלמיד זה בצד זה, ולדון כמה יחסר מתורת הרב אם נחסר ממנה את תורת התלמיד, חשבון כזה שייך רק בחישוב כמותי של ידיעות. כמה ידיעות יודע הרב וכמה יודע התלמיד זה פחות זה נותן זה, זה בחישוב כמותי של ידיעות אפשר לעשות, אבל לא כשמדברים על תוכן ופנימיות של התורה שהיא נקלטת בכל אדם לפי מה שהוא, וכשבני אדם שונים זה מזה גם תורתם שונה זה מזה לחלוטין, מציאות אחרת. ואתם רוצים לדעת מה ההגדרה של חכמים ז"ל בשביל להבין מה ההבדל בין רב לתלמיד, בהבדלי הדורות? אמרו אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם. לא אומרים תעשה מלאך מינוס אדם שווה חצי מלאך, לא, כוונתם לומר שהרב הוא מציאות אחרת לגמרי מהתלמיד, הרב זה מלאך, התלמיד זה אדם, זה שתי מציאויות שונות. לא הפרש שיש ביניהם. זה כמו תגיד מה ההבדל בין אדם לבהמה - שתי רגליים וזנב, מה פתאום, זה ההבדל בין אדם לבהמה, שתי רגליים וזנב? זה מציאות אחרת, זה בהמה וזה אדם, זה משהו אחר לגמרי, זה לא מחסרים ככה. שני דברים שונים לגמרי זה מזה. ואין קנה מידה שיכול למדוד בכמה זה גדול מזה, ויחס התלמיד לרב הוא בטעם שטעם מרבו, לכן אמר רבי אליעזר כי הוא לא החסיר מרבותיו אלא ככלב המלקק וטועם מהים הגדול, וזהו המיוחד שבתורה ומצוותיה, שצורתם הגלויה מכסה על עולמות רוחניים אין סופיים הטמונים בהם. ז"א גודל ההשגה בין רב לתלמיד זה פער אדיר, אדיר אדיר בהפרשי הדורות. אנחנו בכלל בהבנה של החזון איש? החזון איש ביחס לגאון מוילנא, איפה? הגאון מוילנא ביחס לארי הקדוש, הארי הקדוש ביחס לרמב"ם, הרמב"ם ביחס לגאונים וכן הלאה, איפה, אתם יודעים איזה הפרשים זה.

וכן מצאנו, תקשיבו טוב, בספר נפש החיים, של רבי חיים  מוולאז'ין לגבי נוסח התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. אנשי כנסת הגדולה, השבוע היה איזה חבר כנסת טמבלולו שעמד בכנסת ודיבר בלי כיפה פסוקים, רק בסוף הוא שם את הכיפה להגיד איזה פסוק אחד אחרון, פתאום הוא נזכר כי הוא ברך ברכה בחינם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, אז כשהוא ברך הוא שם את הכיפה, כשהוא אמר את הפסוקים הוא לא שם כיפה, ומה הברכה - ברכה בחינם, ברכת שוא. אז הוא אמר שהם ממשיכי הכנסת הזאת כנסת המינים זה המשך מכנסת הגדולה. כי אלה היו 120 גם אלה בנו את זה על 120 גם כן, שלא צריכים כבר נביאים הכל, יש 120 טיפשים אז זה כבר מספיק. ה' ירחם על עמו ישראל, כמה בלבול יש. אז אומר בספר נפש החיים לגבי נוסח התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, שנוסח זה כולל כל התפילות, ואין אף תפילה שדומה לחברתה למרות שהמילים דומות ושוות, כולם קוראים נגיד מאותו סידור אותה תפילה בכל העולם בכל הזמנים מאז שהתחילה התפילה שתיקנוה, אז אומר ככה רבי חיים  מוולאז'ין בנפש החיים, בשער ב' י"ג. "ומעת שתיקנוה ועד ביאת הגואל במהרה בימינו אמן, לא היה ולא יהיה שום תפילה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל, ובכל פעם שמתפללים יוגרם תיקונים חדשים בסידור העולמות והכוחות, כי כל הכוונות הידועות לנו בתפילה מרבותינו הראשונים ז"ל קדושי עליון עד אחרון הרב הקדוש איש אלהים נורא הארי ז"ל, אשר הפליא והגדיל לעשות כוונות נפלאים, אינם בערך אף כטיפה מן הים, כנגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. אתם שומעים, הארי הקדוש שתיקן לנו את הכוונות הנפלאות והנוראות, כל כוונותיו הכל אינם כערך אף טיפה מן הים כנגד פנימיות עומק הכוונה של מתקני התפילה אנשי כנסת הגדולה. ואין תפילה שתחזור, שתהיה דומה כלל וכלל לתפילה אחרת שהתפללו נגיד ביליוני בליונים של יהודים במשך כל הדורות, אין אחת דומה לחברתה, כל אחת גורמת תיקונים בעולמות ובסדר הכוחות שמשנה בכל רגע את הכל. איזה שכל ורוחב לב היה צריך להיות לאנשי כנסת הגדולה, וזה אחרוני הנביאים שלנו, חגי זכריה מלאכי וכו', זה אחרוני הנביאים.

הדברים הנפלאים של רבי חיים מוולאז'ין נותנים לנו מושג מהעומק הטמון בענין רוחני, כמה עומק טמון בענין רוחני. וכך המצב במידות נפשיות של כל אדם, וחכמה שחנן בהם הבורא את האדם, שהבדלי המדרגות אינם בכמות אלא באיכות, ואם האדם זוכה להעמיק ולהלהיב אש של מידה טובה, כמו נגיד אברהם אבינו, גם אני ואתם יכולים לתת לאנשים שלש לשונות בחרדל, אבל איכות הנתינה שלו היתה שווה להאכיל את כל דור המדבר ארבעים שנה, מיליונים אנשים, מן מן השמים בזכות אותה האכלה שהוא האכיל שזה מידה כנגד מידה, אז באותה נתינה שהוא נתן, ואם ניתן גם אנחנו את אותו דבר זה אחרת. כשבשופר נותנים פה לאכול, קהילות פז נותנים לאנשים לאכול פה בסעודות מצוה, זה נשמה בתוך האוכל, זה כשרות בתוך האוכל, זה מסירות נפש בתוך האוכל, זה רצון להיטיב ממש, זה לא אולם חתונות שנותנים לפי חשבון כמה הוא שילם, והעיקר לזרוק לו את זה בצורה יפה על הצלחת וזהו, העיקר שילכו ביי. מחכים לאירוע הבא.

ואם האדם זוכה להעמיק ולהלהיב אש מידה טובה או השגת החכמה, יוצר הוא מציאות חדשה לגמרי מהמצב שקדם לה, והוא חי בעולם חדש שמתגלה לפניו בעמלו לרדת לעומקה של התורה.

כתב הרמח"ל לוצאטו בתחילת דרך עץ החיים בספרו במעלת שכלו של האדם, כי באפשרות האדם להבין ולהשכיל השכלה גדולה יותר ממלאכי השרת, כל בן אדם. כל בן אדם בשכל שלו יכול להשכיל יותר מהשכלת מלאכי השרת. כמו שנאמר במדרש בבא בתרא י"ז, שהקב"ה אמר להם למלאכים, חכמתו של אדם הראשון מרובה משלכם. וכאשר יחפוץ בתבונה על פי דרכו, אם אדם ירצה תבונה על פי דרכו של הקב"ה, ינחהו הקב"ה להשיג עד שמי השמים שהם כבשונו של עולם שכיסה אותם עתיק יומין. שכיסה אותם עתיק יומין.

אתמול ראיתי בספר של החיד"א דבר מדהים, ששמעון העמסוני הוא דרש כל אתין שבתורה, וכשהוא הגיע לאת ה' אלקיך תירא הוא לא ידע לרבות מי, את מי אפשר לרבות חס ושלום, כאילו את ה' אלקיך תירא יש עוד מישהו בהשויה לבורא שאפשר להגיד את לרבות עוד מישהו כמו אלקים? עד שבא רבי עקיבא ואמר, לרבות תלמידי חכמים. פשששש מאיפה אתה מביא את זה? מאיפה אתה מביא את זה? אז יש מפרשים שבו תדבק איך אפשר להדבק בקב"ה הדבק בחכמים ואתה נדבק בה', אבל הדיוק הוא שואל כתוב עד שבא רבי עקיבא, מה זה עד שבא רבי עקיבא? יש אומרים שהם היו באותו דור, אז מה זה עד שבא רבי עקיבא?

אלא הוא מביא פירוש שארבעה עלו לפרדס, וכתוב שהוא ראה שמחו בפולסא דנורא את מ"ט - את השר, שר הפנים מ"ט ט', יש מלאך שנקרא שם, נתנו לו מכות, למה? הוא לא קם מפני אלישע אחר, אלישע בן אבויה הוא היה גם אחד מארבעה, כיון שהוא לא קם מפני תלמיד חכם אז נתנו לו מכות כביכול, מחיוהו בשיטין פולסא דנורא, אז הוא ראה מה זה כבוד חכמים למעלה שאפילו המלאך, מלאך אלקים צריך לעמוד מפני תלמיד חכם, עד שבא מן השמים וירד בחזרה, ואחרי שהוא ראה אז הוא אמר לרבות תלמידי חכמים. חנג'ורי בסטרי.

אז ז"א, אמר להם, חכמתו מרובה משלכם, כאשר יחפוץ בתבונה על פי דרכו ינחהו להשיג עד שמי השמים דברים שהם כבשונו של עולם, שכיסה אותם עתיק יומין, והוא מבאר, כי אפשרות זו תתכן כי שניים הם בתבונה אחת נבראו, שכל האדם והתורה המשכלת אותו. ככה אומר הרמח"ל, שהשכל האנושי והתורה שווים הם, לכן אברהם אבינו יכול היה להשיג את כל התורה בשכלו. בשכל קיים עומק אין סופי, ודומה הוא במעלתו לתורה שניתנה משמים.

נחזור על לשונו, וכאשר יחפוץ בתבונה על פי דרכו ינחהו להשיג עד שמי השמים דברים שהם כבשונו של עולם, שכיסם עתיק יומין, והוא מבאר כי האפשרות הזו תתכן, למה כי שניים הם בתבונה אחת נבראו, שכל האדם והתורה המשכלת אותו. עד כמה זה מחייב אותנו להתחכם ולדעת, ולא להשאר ערום מכל חכמה, כדברי הרמח"ל שם, שהרי הוא מפקיר עולמות בגלל עצמות ושטות שהוא נכנע להם, ועד כמה שצריך לשמור על השכל חייבים לקדש את השכל כקדושת ספר תורה, לא להכניס לשכל שטויות! חייבים לקדש אותו כקדושת ספר תורה, כי השכל באמת הוא כמו ספר תורה ממש, אותה יצירת שמים, שניים הם בתבונה אחת נבראו, שכל האדם והתורה.

ואם אדם משתמש בשכל שלו לדבר הוואי, דברי הבלים, הוא דומה למי שזורק ספר תורה לרחוב. או כמו מי שלוקח ספר  תורה ועוטף איתו דגים, זה טמבלולו, נתנו לך שכל אלקי, שכל כמו התורה, ואתה משליך אותו לדברי הוואי, לשש בש, לשח מט, לחרית ברית, לשטויות והבלים טמבלויזיה עיתונות רדיו מטונף, כל השטויות האלה במקום שתתעסק בזה לתורה ומצוות וגמילות חסדים? השכל הוא קדוש, וחייב להיות מקודש למטרה שלשמו הוא נברא, להבין ולהשכיל בתורה ובמצוות, ולהוביל את האדם למטרת חייו ולאושרו הקיים והנצחי אמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. 

השאירו תגובה

כדי לכתוב תגובה עליך להיות מנוי מנוי

סרט השבוע

פלייליסט

אתם צריכים להתחבר כדי ליצור פלייליסט